תודה. כנסת נכבדה, מה שקורה כיום ברשויות המקומיות בכל מה שקשור לייצוגן של נשים, לייצוג מגדרי, זה לא סתם פער, זו היעדרות במקרה הטוב והדרה של ממש, הדרה מוחלטת בחלק לא מבוטל מהמקרים. שימו לב לנתון הבא: בבחירות המוניציפליות האחרונות רק כ-6% מראשי הרשויות שנבחרו היו נשים – 6%, זה הכול. 50% מהאוכלוסייה, ו-6% מראשי הרשויות. ברשויות הערביות והחרדיות, בפברואר 2024 לא הייתה אפילו מועמדת אחת שהיא אישה לראשות הרשות. להפקרות הזאת כבר התרגלנו. נשים שהן חצי מהאוכלוסייה, אבל רק חמישית מנבחרי הציבור בעיריות ובמועצות השונות.
עכשיו תבינו, מי שמפסיד מהסיטואציה הזו אלו כולם, לא רק נשים, אלא הציבור כולו, החברה כולה. כי הנהגה בלי נשים היא הנהגה פחות טובה, היא הנהגה עם פחות פרספקטיבה, היא הנהגה עם ראייה צרה מאוד ומוגבלת מאוד.
החוק הזה שאנחנו מגישים היום ומבקשים את תמיכתכם בו, החוק הזה לא כופה, הוא לא מעניש, הוא רק אומר למפלגות ולרשימות השונות את הדבר הבא: אם תבחרו לפתוח את הדלת לנשים, המדינה תעמוד לצידכם, המדינה תדרבן אתכם, תעודד אתכם לעשות את זה; כי כסף ציבורי הוא לא רק אמצעי מימון, הוא גם כלי להתוות מדיניות, הוא גם הצהרת ערכים. זו ההצהרה שאנחנו מבקשות להעביר כאן היום.
אי-אפשר לדבר על ייצוג הציבור כשחצי מהציבור נשאר מחוץ לתמונה. משפטים שאני שומעת כמו: זו דרכה של ההלכה, או: זו דרכה של הקהילה, או: כך מקובל, כך נהוג, וכל מיני תירוצים כאלה של: אנחנו כבר נדאג לנשים, אנחנו יודעים מה טוב בעבורן – אלה תירוצים שנועדו, בעיניי, לכסות על האמת הפשוטה: גברים שלא רוצים לחלוק, לא רוצים להתחלק בעוגה; גברים שנוח להם שרק הידיים שלהם על ההגה ושרק הם סביב שולחן מקבלי ההחלטות.
עכשיו, אנחנו יודעות שאפילו בקרב המפלגות החרדיות זה אפשרי. אפשר אחרת. שימו לב, ברשימות של המפלגות החרדיות – גם בכנסת וגם ברשויות המקומיות – כפי שתיארתי, אין נשים, אסור. אבל אני תמיד זוכרת את הדוגמה המופלאה על הנס בקונגרס. יצא לכם לשמוע על הנס בקונגרס?
שימו לב, במוסדות הציוניים קבעו חובת ייצוג של 40% לנשים. בלי חובת הייצוג הזו, אם אתה לא ממנה מספיק נשים – אין 40% נשים – אז מה קורה? אין ג'ובים. אין נשים – אין ג'ובים. אז אין גישה לתקציבים ולתפקידים. ותראו איזה קטע, ברגע שקבעו חובת ייצוג לנשים, ובלי זה אין ג'ובים, הסיעות החרדיות מינו נשים. פתאום זה ממש בסדר עם ההלכה; אין עם זה שום בעיה הלכתית. פתאום גם רשימות חרדיות מצאו נשים ראויות, והן מכהנות, הן נבחרות. אז כשיש רצון, אין בעיה הלכתית.
זה לקח חשוב. לא צריך ללכת שולל אחרי הצביעות של המפלגות החרדיות כאן. כשזה מביא להם מזומנים, הכול הולך. ראינו את זה עכשיו גם עם חוק התקשורת – אם זה מביא להם ג'ובים, אין בעיה עם פורנו בשבת, הכול הולך.
חברה שמרגילה ילדות לראות רק גברים סביב שולחן מקבלי ההחלטות, מלמדת אותן שהן אורחות בעולם הציבורי, אבל לא שותפות בו. אני חושבת על ילדה אחת באיזו עיר או מועצה מקומית בישראל, שמביטה בתמונה של המנהיגים של העיר שלה ורואה רק גברים – במשך שנים, רק גברים, עוד קדנציה ועוד קדנציה, רק גברים מקיר לקיר. באיזשהו שלב היא פשוט מפסיקה לדמיין את עצמה שם.
פוליטיקה היא לא רק כוח, פוליטיקה היא גם המראה לציבור, והמראה שאנחנו מציבים היום למיליוני ילדות בישראל היא קטנה מדי. הצעת החוק הזו לא תפתור את הכול, אבל אם תצביעו בעדה היא תוכל לעשות דבר חשוב, היא תתגמל את השוויון. לכן, הצעת החוק מבקשת בעצם להגדיל את הבונוס שמקבלות כיום רשימות מקומיות, שלפחות שליש מהנבחרים שלהן הן נשים, מ-15% ל-20%, וגם להוסיף בונוס של 30% לרשימות שמחצית מהנבחרים בה הן נשים או שבראשן עומדת אישה. הלוואי שהייתם מצביעים בעד הצעת החוק הזו, שנכתבה בשיתוף פעולה עם עמותת כ"ן – עמותה של כוח נשים לקידום מנהיגות נשים בישראל שסייעה בכתיבת הצעת החוק הזו.
לסיום אני רוצה סיפור קצר, סיפור אמיתי, שמתקשר בדיוק להצעת החוק הזו. בימים אלה אנחנו עמלים על הרכבת רשימת ביחד לכנסת הקרובה. בין הנשים הנפלאות שהצטרפו לרשימה יש את קרן טרנר, שהיא הייתה מנכ"לית משרד התחבורה ולאחר מכן מנכ"לית משרד האוצר – באמת אישה פורצת דרך, חכמה, מוכשרת, שאני מאוד מאוד גאה לרוץ איתה באותה רשימה.
באחת מהשיחות שלי עם קרן, היא סיפרה לי שהייתה לה שיחה עם הבן שלה, והבן שלה באיזשהו שלב שאל אותה: תגידי, אימא, גם בנים יכולים להיות מנכ"ל משרד התחבורה? סיפור כל כך מתוק, עם לקח כל כך חשוב: במעשים שלנו אנחנו דוגמה לכל עם ישראל ובטח לדור הצעיר. בואו נעשה משהו שיעורר בהם גאווה. תודה רבה.
מירב בן ארי ואחרים, רק שימו לב שהגשנו הצעת חוק ולא קיבלנו התייחסות להצעת החוק. התייחסות לענייני דיומא זו לא התייחסות להצעת החוק. אני חושבת שזה לא ראוי שלא מתייחסים לגופו של הנושא.
אין עמדה לממשלה בייצוג הנשים.
לא, אמיתי, מילה על זה. אגב, זה לא בתחום אחריותו של השר שיקלי, תחום הנשים, אבל לא ניתנה התייחסות להצעת החוק אפילו במילה. אפילו במילה. אני חושבת שגם אם מחליטים להתנגד להצעת חוק, לפחות ראוי להתייחס לנושא. זה בכל זאת נושא ראוי, נשים, 50% מהאוכלוסייה, ייצוגן בעמדות קבלת החלטות.
אגב, זה כחוט השני. עכשיו מעבירים את החקיקה בוועדת הכנסת של חוק-יסוד: לימוד תורה; החוק מחייב לקבל חוות דעת של הרשות לקידום מעמד האישה כדי להבין איך זה משליך על חייהן של נשים, כי, מה לעשות? לפעמים יש סתירה והתנגשות בין ערך השוויון לערך לימוד התורה – אין, אין חוות דעת, אין תזכיר. וזה מחויב על פי חוק. זה שהממשלה הזו אפילו לא טרחה לנמק מדוע היא נגד מראה איזה חשיבות היא מייחסת לנשים ולייצוג שלנו במוקדי קבלת החלטות.
זה זלזול מטורף בנשים, והאמת גם בכנסת. האמת שזה גם בכנסת. מדברים על כמה חשוב לחזק את נבחרי העם, נבחרי העם הם אלה שמחליטים, ואז באים ובאמת מהמקפצה עולים לפה, ואפילו מילה על הצעת החוק לא אומרים. אנחנו מתנגדים כי יש לנו הצעה אחרת – משהו, משהו. לפחות תנסו. נימוס בסיסי. מעבירים פה מסר: לא חשוב לנו בכלל, לא השקענו בזה דקה של מחשבה, וזהו, זה מה שיש לנו להגיד על הנושא. אני חושבת שחשוב שהצופים יצפו בזה. תבינו מה היחס לנשים ולכנסת – הכי מזלזל והכי בוטה שיש.
964 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.