כנסת נכבדה, הצעת החוק שאני מביאה בפניכם היום היא הצעת חוק מאוד פשוטה. כמה פשוטה? היא כוללת שורה אחת בלבד. השורה הזאת אומרת את הדבר הבא: המדינה אחראית למתן חינוך חובה חינם גם בזמן חירום – גם בזמן מגפה, גם בזמן מלחמה. גם בעת הזאת המדינה מחויבת לספק שירותי חינוך. נשמע מובן מאליו, כי הרי חינוך הוא לא מותרות. זאת אולי האחריות הבסיסית ביותר של המדינה כלפי הילדים שלנו. אבל מסתבר שבממשלה הזו הרבה דברים שנראים לנו מובנים מאליהם הם לא באמת מובנים מאליהם, וזה לא כל כך קורה.
אם אתם זוכרים, לפני כמה שבועות – זה היה ערב יום ראשון, אני זוכרת בדיוק איפה הייתי – התחדש הירי מאיראן. עוד לפני שהטילים הספיקו להגיע לישראל, לפני שהם הספיקו לנחות כאן, כבר הודיעו שהלימודים מבוטלים בכל הארץ. שום פתרונות, פשוט רגע אחד – וסוגרים. לפי שר החינוך, הלמידה הפרונטלית הייתה אמורה לחזור רק ביום רביעי. זאת אומרת, במקום ביטלו את ראשון, שני, שלישי ורביעי, ואחר כך, ביום רביעי, היה כבר מתווה מוגן. למה? למה שבינתיים הילדים ישבו בבית? מה בוער? מה יתחדש עד יום רביעי? ככה. לשמחתנו, באותו תרחיש, באותו סבב, הסבב הסתיים בתוך פחות מיממה.
אבל מה שמעצבן פה זה העיקרון. הרי המשק לא הושבת באותו יום ראשון, המשק ממש לא הושבת. אנשים יצאו לעבודה, הקניונים היו פתוחים, אנשים עשו שופינג, ישבו בבתי קפה – כל המדינה הייתה כרגיל. אבל מה, דבר שולי כזה החלטנו להשבית – החינוך של הילדים שלנו. זה כשל ערכי, מוסרי, עמוק, זה בלבול עמוק בסדרי העדיפויות של מדינה. החינוך הכי חשוב – זה הדבר הראשון שהיינו צריכים לשמור עליו מתפקד; לא קניונים, לא בתי קפה, לא עבודות, לא משק. הכי חשוב זה החינוך, כי הילדים שלנו כבר היו כל כך הרבה זמן בבית, והם משלמים את המחיר. אז זאת תקלה קשה ברמה הערכית, וזאת גם תקלה קשה ביכולת התכנון של משרד החינוך.
בואו, אנחנו לא חיים בשבדיה, אנחנו חיים במזרח התיכון. חירום, לצערי, זה השגרה שלנו, זה לא דבר נדיר, וזה דבר שאנחנו צריכים להתכונן אליו. זה ספציפית, המקרה שתיארתי פה, היה העימות הצבאי הישיר השלישי מול איראן באותה שנה, בשנה אחת. לפני זה היה לנו כמובן את חרבות ברזל, שגם כן הלימודים שובשו במשך חודשים ארוכים בחלקים גדולים במדינה. באמת, בשנים האחרונות, לצערנו, היו לנו שנים שיכולנו ללמוד, להתכונן, לבנות תשתית ללמידה מרחוק, לבנות תשתית של איך מפעילים בתי ספר בזמן חירום. אלו היו שנים שהיינו מצפים שממשלה תכין תוכנית מגירה, משהו שברגע שיש עת חירום אנחנו יודעים ישר איך עוברים עליו, מי עושה מה. והזום הזה, שהוא לא פתרון לכלום – סתם לשים 40 ילדים מול מחשב ומורה מסכנה שצריכה לנסות לתפוס את תשומת ליבם – הוא לא גזרת גורל. יש פתרונות אחרים, צריך רק לתעדף את זה, צריך לתקצב את זה, ובעיקר – צריך להתכונן.
אז מה לעשות? יש מה לעשות. קודם כול, צריך להיערך מראש יחד עם פיקוד העורף, לעשות מיפוי של כל המרחבים המוגנים כדי לאפשר למידה פרונטלית מוקדמת ככל האפשר. במקומות שבהם יש מרחב מוגן עם כוח אדם מספק, אפשר ישר לעבור ללימודים מלאים. במקומות אחרים – אז יש פתרונות יצירתיים: קבוצות קטנות, משמרות, ימים לסירוגין, למידה במרחבים שהם לא בית הספר אבל הם נמצאים ברשות המקומית. אפשר גם ללמוד סמוך אליהם, וברגע שיש אזעקה, להיכנס פנימה. אני יכולה לספר לכם שאנחנו, ההורים בירושלים, עשינו התארגנות כזאת לבד.
אז לא בכל מקום הפתרון יהיה זהה, אבל בכל מקום יהיה פתרון כלשהו. הילדים לא יופקרו. ועוד ההורים עובדים, אז הם אפילו לא יכולים להיות איתם בבית. צריך גם לחשוב אחרת על כוח האדם. בשעת חירום צריך וחובה לגייס את כל הכוחות הטובים במדינה, כל הכוחות שיש בחברה הישראלית, אם זה סטודנטים, גמלאים, תלמידי מכינות, בנות ובני שירות, תנועות נוער. הם יכולים להיות כוח האדם שמשמש אותנו בחירום ויתגבר באותן קבוצות קטנות שמלמדות. הם יוכלו להחליף אנשי צוות שחסרים, יוכלו לעזור למורות שצריכות להתפנות לילדים שלהן. צריך להכין מאגר כוח אדם לעת חירום בבתי הספר. ואנחנו צריכים גם ערבות הדדית בין רשויות: רשויות מקומיות שיש בהן הרבה מרחבים מוגנים יארחו רשויות מקומיות אחרות, ככה כולם יקבלו מענה – סולידריות בין רשויות.
מעל הכול, לצד הלמידה הפרונטלית, צריך להפסיק להתייחס ללמידה המקוונת כאל איזה פתרון מאולתר שפשוט שמים זום וגמרנו. למידה מקוונת יכולה להיות כלי מאוד משוכלל וחשוב בשעת חירום, אבל צריך לתכנן את זה. זה המקום, למשל, לעשות שימוש בצ'אט כמורה מקצועי; לעשות שימוש בסרטונים דינמיים שיעניינו את התלמידים; לעשות שימוש בתוכנות שהם יכולים לתרגל, והמוֹרֶה או המוֹרָה עוקבים מרחוק ורואים איפה הילד הצליח ואיפה הוא מתקשה; אפשר גם לעשות שעות פרטניות בזום. מה שבטוח הוא שלתקוע 40 ילדים מול הזום זה פתרון שנכשל שוב ושוב ושוב, וצריך להתקדם ממנו. בואו נתקדם ונספק לילדים פתרונות אחרים, כי בסוף הילדים שלנו הם אלו שמשלמים את המחיר, ואנחנו רואים את הנתונים הכואבים, שלא לדבר על מצבם הנפשי.
אז אני קוראת לכם להצביע בעד הצעת החוק הזאת, בעד עיגון ההתחייבות של המדינה לספק חינוך אמיתי לילדים בישראל גם בשעת חירום. מערכת חינוך מתפקדת בזמן חירום היא חלק גדול מאוד מחוסנה של מדינה. זה חלק מהיכולת שלנו לנצח. בממשלה הבאה, בעזרת השם, אני מקווה שנצליח גם ליישם את זה.
בזמן הקצר שנותר לי אני רוצה לספר על נערה מקסימה שפגשתי, נערה בת 14 מאשדוד בשם אמילי קונייבסקי. אמילי הגיעה למשרדי וסיפרה לי על האלימות שהיא ספגה. חבורה של ילדים תכננו לה מארב, קראו לה לרדת למטה מהבית שלה, ושם חיכתה לה חבורה. אחת הבריוניות, ילדה שכבר יש לה תיקים במשטרה וידועה בזה שהיא מסתובבת עם אגרופן בכיס, תקפה אותה לעיני כולם, צילמה את זה, הפיצה את זה בקבוצות ווטסאפ, ומשם הדרך לרשתות החברתיות הייתה קצרה מאוד. התקיפה האלימה הזאת השביתה את אמילי – היא לא חזרה לבית הספר מאז. שגרת יומה כבר לא חזרה להיות כשהייתה. היא מסתובבת בפחד. רק אם חברים מקיפים אותה היא מסכימה לצאת מהבית.
התפקיד שלנו הוא להפוך את השכונה, את בית הספר, למרחב מוגן עבור הילדים שלנו. מי שפגע באמילי, מי שצילם את אמילי, מי שהפיץ את הסרטונים האלה, צריך לקבל עונש. חייב לעבור פה מסר חד וחלק שאלימות שכזאת לא תתקבל במדינת ישראל. אני מבקשת למסור מכאן חיבוק גדול לאמילי. מאחלת לך שתצאי מחוזקת מהחוויה הקשה הזו. אני מודה לך על שאת נאבקת באלימות בני נוער לא רק למען עצמך, אלא גם למען אחרים. מכאן, חיבוק גדול, ונעשה הכול כדי לתקן את המערכת ולהבריא את החברה הישראלית.
1,009 מילים של מירב כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.