קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני רוצה לספר לך שהגשתי את הצעת החוק הזאת לראשונה ב-2013 – זה לפני 13 שנה, בכנסת הראשונה שהייתה לי הזכות לכהן בה. זאת למעשה אחת מהצעות החוק הראשונות שהגשתי אי פעם. היא נפלה כבר בממשלות נתניהו בעבר. ולמה אני מביאה אותה עכשיו פתאום שוב, למרות שגם עכשיו היא זוכה לסירוב מממשלת נתניהו הנוכחית? הצעת החוק שהגשתי כבר לפני 13 שנה, שכבר נפלה כאן, הצעה שהייתה אחת הראשונות שהגשתי בכנסת, שהייתה לי זכות להיות הראשונה שמגישה אותה, ולמה פתאום החלטתי להביא אותה שוב, אחרי שממשלת נתניהו אחרת כבר הפילה אותה, וממשלת נתניהו הנוכחית מסרבת גם כן להעביר אותה?
אדוני היושב-ראש, אני רוצה לספר לך על סרן שחר גמלא, זכרו לברכה, בן 23, שנפצע אנושות מרחפן נפץ של חיזבאללה בשבת הקודמת. הוא הועבר לטיפול דחוף בבית החולים רמב"ם בחיפה, ולמרות הניסיון הבאמת-נואש להציל את חייו, נאלצו הרופאות והרופאים לקבוע את מותו. אלא שאימא שלו, אימא של שחר, לאה גמלא, אמרה: אין דבר גדול יותר מתרומת איברים. אני משאירה את שחר לחיות באחרות ואחרים בשמחה ובאהבה גדולה.
איבריו של שחר נתרמו, והצילו את חייהם של בן 54 שקיבל את הלב; בן 69 שקיבל את הכבד; ילדה בת 7 שקיבלה אונה אחרת של הכבד; שתי כליות שהצילו בת 37 ובת 72; ושתי קרניות העיניים עוד יצילו ראייה של עוד אנשים. אתה מבין, אדוני היושב-ראש?
יהי זכרו ברוך, אמרתי בתחילת הדברים. אבל – מדובר בטרגדיה נוראה, שנתנה חיים לכל כך הרבה ישראליות וישראלים אחרים. ולאסוננו, היו לנו בשלוש השנים האחרונות כל כך הרבה טרגדיות כאלה. כל כך הרבה מתים וגם לא מעט מתות, שיכולנו לפחות להציל אחרות ואחרים באמצעות תרומת האיברים שלהם. אני מרגישה שזה כאילו ציני להגיד את זה, אבל אני אומרת, אם כבר אנחנו סובלות וסובלים מאובדן כל כך נוראי, בהיקפים כל כך גדולים, למה אנחנו מאפשרות ומאפשרים לעצמנו את האובדן הזה, שיהיה כפול ומכופל? למה אנחנו לא מנצלות את הטרגדיה כדי להציל חיים? למה לא לעשות את הדבר הנדרש הזה? כי בתוך מלחמה, בתוך הטירוף, אף אחד לא פנוי לחשוב עכשיו על זה שהוא יחתום על כרטיס אדי או היא תחתום על כרטיס אדי. זה לא בדיוק הדבר הראשון, כשכולן כל כך כל כך מושקעות בהישרדות ברמה היום-יומית, מכל בחינה. למה שהמדינה לא תיקח את האחריות לידיים שלה ותהפוך את ברירת המחדל? זה נעשה במערב בכל כך הרבה מדינות ובכזאת הצלחה.
תראו, ישראל היא מעצמה בתחום השתלת האיברים, אנחנו הרי מחוננות ומחוננים מבחינה רפואית, אדוני היושב-ראש, באמת. היכולות הטכנולוגיות שלנו, הידע הרפואי, המיומנות הרפואית של רופאות, רופאים, של אחיות, של צוותים, הם אדירים. ולכן יש לנו הצלחות מדהימות בתחום הזה. אבל מבחינת מספר התרומות לנפש? אנחנו בתחתית. במדינות המערב אנחנו בתחתית. לכל מיליון תושבות ותושבים יש לנו עשרה – לעומת 50 בספרד. אתה יודע למה יש בספרד 50 ולנו רק עשרה? כי בספרד הפכו את ברירת המחדל. עכשיו, זה לא אומר שהמדינה חלילה מכריחה אותך לתרום את האיברים שלך, זה רק אומר שאם את לא מתנגדת לזה אז זה יכול לקרות.
אנחנו מציעות פה מנגנון שפונה לציבור, לא אומר – לא יקרה מצב שלא ידעת, אדוני. זה לא יקרה מצב שכאילו, אה, לא ידעתי, אז מה פתאום באים עכשיו. לא. יהיה מנגנון, יישלח לכל אחד ואחת מקום – אם בכתב, אם באופן דיגיטלי – שבו אפשר להגיד: לא רוצה, לא מוכן, לא מעוניין, לא טוב לי, לא רוצה. אבל אם לא אמרת את זה, אם את לא מרגישה בצורה כל כך חזקה שאת לא מוכנה שהאיברים שלך יתרמו, אז הם יוכלו להציל חיי אדם רבים.
עכשיו, אני חייבת לספר לכם. אדוני היושב-ראש, אני שוב מטרידה אותך בפרטים. משרד הבריאות תומך בשינוי הזה; כל גורמי המקצוע תומכים בזה, ותומכים בזה כבר שנים ארוכות. ואני אספר לך עוד סוד, שר המשפטים הנוכחי, חבר הכנסת יריב לוין, חתום על ההצעה הראשונה שהגשתי בעניין הזה. כלומר, זה לא חוצה ימין-שמאל, אופוזיציה-קואליציה, אתה יודע מי עומד בינינו לבין השינוי מציל החיים הזה? המפלגות החרדיות.
עכשיו, למה זה מדהים? משום שהרוביקון, מה שנקרא, הקו המפריד הזה של להבין שיש מוות שאיננו מוות של הלב אלא מוות של המוח, שמאפשר לקחת איברים שהם עדיין חיים ומתפקדים מאדם שכבר לא יחיה יותר, זה דבר שכבר הוסכם, סודר הלכתית, יש ליווי של רבנים. זה דבר שיש אותו, אין שום בעיה בהקשר הזה. אין פה לא בעיה דתית ולא בעיה הלכתית, יש כאן קיבעון שהוא פוליטי במהותו, וצורך בשליטה, צורך חולני בשליטה, שמחריף ומחמיר על רקע זה שבשלוש השנים האחרונות, שבהן איבדנו כל כך הרבה חיים, ההנהגה החרדית הזאת שיושבת כאן מסרבת להשתתף בנטל שממנו צומחות הטרגדיות האלה – פוליטיקאים ועסקנים חרדים, וגם רבנים, שמסרבים לאפשר לציבור שלהם להשתתף בשירות, שאלה שמשרתים הם אלה שנופלים ומקריבים את חייהם, אבל גם מסרבים שהמדינה תוכל להשתמש בתרומת האיברים של האנשים האלה, הנהדרים, שהפסדנו ואיבדנו, כדי להציל אחרות ואחרים. ככה, כי בא להם, או אולי כי לא בא להם. לכו תדעו, בא להם, לא בא להם. שני צדדים של אותו מטבע מטונף, מושחת, שערורייתי.
עכשיו, מה? הרי גם אין שר בריאות במדינת ישראל שיכול באמת להתייחס לסוגיה הזאת. יש מישהו שמחזיק את התיק, בגלל שבעיקרון אולי ש"ס תחזור לממשלה. זה הפטנט הזה של ללכת בלי, להרגיש עם, או ללכת עם, להרגיש בלי. אנחנו כאילו לא שרים, אבל אנחנו עם הקואליציה, אנחנו ממשיכים לקבל כספים, אנחנו מקבלים את חוקי ההשתמטות המפוארים שלנו, המושחתים בעומק, המפלים, המעמיקים את המרחק מאלה שמקריבים ונופלים.
אבל אנחנו מחזיקים במשרד הבריאות ככה בשלט רחוק, אין לנו זמן להתמודד עם דברים מקצועיים אמיתיים שיכולים להציל חיים. זאת תמונת המצב. לכן, למשל, אנחנו לא במצב שכאילו יש מי שיגיד: את יודעת מה? אולי נחשוב על זה רגע, נעשה תשובה והצבעה במועד אחר, נקיים על זה דיון. אין מה לקיים דיון. אנחנו כאן בשלושת השבועות האחרונים של הכנסת הזאת, רק כדי להרוויח עוד ימי שלטון לבנימין נתניהו ולהקתו, המעודדות והמעודדים המושחתים, בשביל שיגיעו לבחירות במצב יותר טוב, עם קצת יותר קומבינות, עם עוד יותר אפשרות לשטוף לכם עוד קצת את המוח לקראת הפעם הבאה. אבל החיים שאפשר להציל – החיים האלה לא יינצלו כבר.
אם צריך עוד סיבה לשלושה וחצי מיליון הסיבות להחליף את השלטון במדינת ישראל, אפשר להוסיף גם את הסיבה הזאת.
בדרך כלל שרי הממשלה שעולים הנה כדי לענות על הצעות חוק משתמשים בבמה הזאת כדי לדבר על דברים אחרים, וסתם כאילו לעשות תעמולה או להסית או לשסע, אבל היום, משום שהשר קרעי קרא, אומנם קרא מן הנייר דבר שנכתב עבורו, אבל הוא מתייחס לגופה של ההצעה, אז אני רוצה להתייחס לגופה של התגובה.
חבר הכנסת קרעי בעצמו ציטט ועדה שנעשתה ב-2013. זה לפני 13 שנה. העולם התהפך מ-2013 כל כך הרבה פעמים, כל כך הרבה דברים חדשים למדנו מאז. אבל מעבר לזה, צריך להיות אינטרס – אינטרס ציבורי, אינטרס של המדינה – גם להציל חיים וגם להפוך את הקורבנות ואת המוות ואת האובדן הנורא, שחלקו מיותר מבחינה ביטחונית או צבאית ומשרת פוליטית, לפחות להפוך אותו למשהו שיכול להציל חיים אחר כך. המדינה אמורה לפעול לפי האינטרס שלה, ולא רק לצטט כל מיני דברים שהיו פעם, שספק אם הנתונים שהם התבססו עליהם רלוונטיים להיום בכלל.
אבל ממש ממש בקליפת אגוז להגיד: כן, הצעת החוק נועדה לשנות התנהגות של אנשים. העובדה שהיום הציבור לא תורמת הרבה איברים – את זה בדיוק באה הצעת החוק לשנות. אז לבוא ולהגיד: בגלל שאנשים לא תורמים איברים אז לא נכון לעשות הצעת חוק שתגרום להם יותר לתרום איברים – וואו, זו ממש מחשבה רדיקלית מהממת, מבריקה. אין לתאר שזה הטיעון.
ודבר נוסף צריך להגיד: אדרבה ואדרבה, נשב בוועדה, נחשוב איך לפתור את כל הסוגיות האלה של אמון הציבור, של המודעות, של זה שלא יקרה שמישהו או מישהי לא יודעת. אגב, כל המנגנונים האלה נמצאים בתוך ההצעה, שבימים אלה מן הסתם איש לא טרח לקרוא אותה, כי כאמור החרדים מתנגדים, ומה אנחנו עושות ועושים? מה שהחרדים אומרים.
1,234 מילים של מרב מיכאלי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.