קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אתה רואה? כשאתה מבקש יפה זה עובד.
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. שרים, חבריי חברי הכנסת, מאוד חורה לי שאני לא רואה פה עכשיו את יריב לוין כשר המשפטים וכשר הדתות. אני מקווה מאוד שהוא זה שיעלה ויענה לי על הצעת החוק הזאת. המצב הוא אבסורדי. יש מערכת משפט אזרחית בישראל, ובנוסף, יש את בתי הדין הרבניים ובתי דין שרעיים, וקאדים, ולכל הדתות. אז נוצר מצב אבסורדי שבתי הדין הרבניים, על פי החלטת ממשלה מ-2015, הוכפפו למשרד הדתות. למה? כי ש"ס רצתה את משרד הדתות, ורצו לשלוט גם בבתי הדין.
בתי הדין הם חלק בלתי נפרד ממערכת המשפט הישראלית. הפסיקה ופסקי הדין של הרבנים, של ההרכב, הם שווי ערך לשל שופטים, אותו דבר. אם יש צו מעצר, צו איסור יציאה מהארץ של בית משפט רגיל, בבית הדין הדתי, זה אותו צו. זה גם מקבל אותו ערך ואותו משקל, וכל הפסיקה בעצם מחייבת. אז עשו בעצם שימוש פוליטי במערכת המשפט הישראלית. וההשלכה היא שבתי הדין במצב עגום.
אנחנו ראינו כמה וכמה כתבות ותחקירים שבגלל חוסר התפקוד, בגלל חוסר מקצוענות בתוך המערכות, בסוף מי שנפגע מזה הם האזרחים. כי הפגיעה היא בתשתיות של בתי הדין, בפרוטוקולים, בכוח אדם, הפסקות אש – הפסקות חשמל; הפסקות אש זה מה שכולנו כל הזמן שומעים. רק לאחרונה פורסם שביום אחד בהיר פתאום מערכת המשוב בבתי הדין הפסיקה לעבוד. כי למה? כי המדינה לא שילמה עבור מערכת המחשוב, על האופיס, ופתאום כל בתי הדין בארץ הפסיקו לעבוד.
אגב, אצל דרוזים ומוסלמים המצב הוא אחר. בתי הדין שלהם כפופים למשרד המשפטים, כפופים להנהלת בתי המשפט. למה עשו את זה עם בתי הדין האלה? זו שערורייה, זה לא היה מבוסס מקצועית. לא הייתה לזה שום הצדקה. זה הפך להיות לכלי פוליטי מפלגתי. ובסוף, בסוף, בסוף, מי שנפגע מזה הם אזרחי ישראל. הנושא הזה עלה גם כאן בדיונים בוועדת חוקה, כאשר דנו בהרחבת סמכויות של בתי הדין, כדי לאפשר להם גם להתעסק בבוררות, ואז העליתי את הנושא הזה. אגב, אני לא יודעת איפה שמחה רוטמן, אבל הוא כיושב-ראש ועדת חוקה אמר שהוא לגמרי בעד, וזה נכון, והוא ישקול את זה שוב פעם.
אנחנו לא צריכים, ואסור שזה יקרה, להתייחס למערכת המשפט ככלי פוליטי, וההעברה של בתי הדין עוד ב-2015 להיות תחת משרד הדתות הייתה החלטה פוליטית לא מבוססת מקצועית, שפגעה גם בדיינים, כי הם סובלים מזה, וגם בציבור הרחב שמגיע לאותה ערכאה ובעצם לא מקבל שירות. ואת זה צריך להבין. אפילו ברמה הפיזית, מערכת בתי הדין במצב עגום. אין להם אבא ואין להם אימא. ומשיחות אישיות שקיימתי עם דיינים בשקט-בשקט כולם אמרו לי: הלוואי שזה יקרה, הלוואי שזה יקרה. מקצועית.
אז כפי שאני לא רוצה שייקחו את מערכת המשפט הכללית לכיוון פוליטי כזה או אחר, ואני לא רוצה את זה, אני עוד יותר לא רוצה שזה יקרה עם בתי הדין, כי הם דנים בנושאים הכי רגישים, הכי אישיים, מעמד אישי; הכי מעורר כזה, מעורר אמוציות. וזה שאחרי דיון ארוך, פתאום מתברר שהפרוטוקול לא עבד בגלל הבעיה בחשמל וצריך להתחיל הכול מחדש – תחשבו על זה, אפילו ברמה של קידום מקצועי של אנשים, השתלמויות, זה לא קורה, וכל מי שמכיר את המערכת יודע את זה.
אז בהצעת החוק הזאת אני מבקשת דבר מאוד מאוד פשוט: להחזיר את המצב לקדמותו. עד 2015 בתי הדין היו חלק ממערכת בתי המשפט והנהלת בתי המשפט, כמו שקורה בדיוק כרגע עם בתי המשפט השרעיים והדרוזיים ועם דתות אחרות. הם נשארו במשרד המשפטים, וזה המקום הטבעי של כל מערכת המשפט – כמו האחרים, גם בתי הדין. ואסור – אסור – שמערכת המשפט או חלק ממערכת המשפט יהיו מזוהים עם שייכות מפלגתית כזו או אחרת. משרד הדתות לא יכול לתרום לזה. אין לו כלים לזה, אין לו משאבים לזה. וכולנו יודעים על הליקויים שבתי הדין סובלים מהם, אפילו מבחינה לוגיסטית, טכנולוגית וההתנהלות היום-יומית.
בזמן שנשאר לי אני רוצה להגיד משהו על מה שקורה בלבנון ועזה. אנחנו שומעים, אנחנו רואים, אי-אפשר לברוח מזה, שיש שינוי בהוראות הפתיחה באש גם בלבנון וגם בעזה. הלוחמים מדברים על זה. אתמול יצא מכתב זועם של הורים של צוות קומנדו שנמצא בלבנון. עכשיו אני רואה בחדשות שאריאל כהנא פרסם, תחת הגבלת צנזורה, שיש תשתית טרור משמעותית בלבנון שצה"ל כבר התחיל לטפל בה, ואפילו הגיעו כלים, ואז הדרג המדיני עצר את זה.
אז אני רוצה לשים לכם את זה על השולחן: מה שקורה כרגע בלבנון ובעזה – כולנו רואים, שומעים ומקבלים פניות – זה לא בגלל בג"ץ. אל תבואו אחר כך בטענות לבג"ץ, שבג"ץ התערב ושינה את הוראות הפתיחה באש. לא, לא, לא, זה לא בג"ץ, וזו אפילו לא היועמש"ית. שלא תעזו להגיד אחר כך שהיועמ"שית הפריעה. זה קורה עכשיו מול העיניים שלנו, חרף ההודעות הדרמטיות של ראש הממשלה ושר הביטחון. זה קורה בפועל, זה קורה עכשיו – הקבינט של ממשלת ישראל מגביל את היכולת של הלוחמים שלנו והחיילים שלנו להגן על עצמם ולטפל באיומים שיש בשטח, ואנחנו משלמים על זה כל יום מחירים סופר כבדים, סופר כואבים. לא בג"ץ, לא יועמ"שית, לא חייזרים, לא שמאל – אתם, ורק אתם, שרי הממשלה, אחראים למה שקורה, לביזיון הזה. עכשיו ראיתי משהו שקורה בעזה, שצה"ל השמיד ארבע עמדות שיגור רקטות לכיוון ישראל. ועל עזה עוד אפשר להרחיב, כי בפועל לא מספרים לנו את האמת על מה שקורה שם בעזה, ואיך ממשלת ישראל דואגת, מאוד דואגת, לחמאס.
אבל הדבר המרכזי והכי חשוב עכשיו הוא הוראות הפתיחה באש; היכולת של הלוחמים שלנו להגן על עצמם, להביא תוצאות. וממשלת ישראל והקבינט קושרים להם את הידיים – לא בג"ץ ולא היועמ"שית. תודה רבה.
אני אגיד ככה, ותקשיבו טוב טוב למה שאני אגיד עכשיו.
בתשובת הממשלה לא שמעתי שום נימוק מקצועי, הגיוני, שעושה שכל, למה לא. למה לא, כי עשו מבתי הדין שייכות פוליטית. זה נכון? לא. זה חבל? כן. זה מקצועי? לא. זה פוגע באזרחים? כן. אני יכולה להבטיח רק דבר אחד: כל עוד זה יהיה תלוי בי ויהיה בסמכותי, אני אפעל בממשלה הבאה להחזיר את בתי הדין חזרה תחת משרד המשפטים והנהלת בתי המשפט. כי בסוף בית הדין נותן שירות לאזרח, הוא מקבל החלטות שיפוטיות מחייבות, וצריך לקבל מקום ראוי ומכובד במערכת משפט ישראלית. תקשיבו טוב-טוב-טוב למה שאמרתי – כל עוד זה יהיה תלוי בי, ויהיה בסמכותי, אוקיי? ואני בדרך כלל בן אדם של מילה. כל מי שמכיר יודע.
לגבי מה שקורה היום – ואני אנצל את הדקות האלה שנשארו לי – אני עקרונית חושבת שלא צריכים להיות מעצרים, שזו תופעה לא טובה, מצטלם לא טוב ופוגע ולא תורם. אגב, אין לנו מקום בבתי הכלא, לכל 130,000 העריקים או כמה שיש כבר, אלוהים יודע, כמה עשרות אלפים יש לנו. אבל אתם הבאתם למצב הזה. מה חשבתם? שנים לא הסכמתם לשום דבר. שנים לא רציתם שום פתרון, שנים חיפשתם איך לברוח מלהגיע לפתרונות ושבאמת יהיה גיוס, שאנשים ילכו לצבא – ועכשיו אתם בוכים על המעצרים. מה חשבתם? כשאתה מקבל קנס – תשלם אותו. לא שילמת? תקבל כפול קנסות; לא שילמת? תמצא את עצמך בהוצאה לפועל. גם את זה לא הסדרת? תמצא את עצמך במעצר. ככה זה בנוי.
אז כל אלה שכרגע עושים פה גוועלד ובוכים, אני זוכרת אתכם לפני כמה שנים, ב-2016, כשהיה אפשר להסדיר, כשכבר היה חוק על שולחן הכנסת, כשכבר הסכמתם. ומה עשיתם בסוף? חיבלתם בזה. יושב פה חבר הכנסת פרוש – הוא יודע שאני אומרת אמת. היה ליצמן, עד היום אתם בוכים על זה, אז תבינו את הסיטואציה. מה שקורה עכשיו עם התמונות המאוד-קשות – אני מסכימה – אני אפילו לא מרגישה שום שמחה, זה לא טוב, זה מעצבן, זה עצוב, זה לא עושה לי שום דבר טוב בלב – אבל אתם אשמים בזה. וכל יום שתמשיכו להתעקש שהציבור החרדי בארץ לא צריך לשרת את המדינה ולהתגייס, יהיה יותר חמור מיום ליום.
ואני חייבת להגיד, כאימא לחייל, אני בלילה קיבלתי התקף חרדה, פתאום היו לי סרטים בראש על משהו לא טוב שקורה שם, כי אני לא יודעת איפה הוא. אני יודעת שהוא קרבי. באמת, התגלגלתי במיטה ולא יכולתי לספר את זה לאף אחד, כי בעלי היה אומר לי שאני חולת נפש. אתם באמת לא מבינים מה קורה להורים של חיילים בשטח - -
- - שאנחנו יודעים, יודעים מה הסכנות עכשיו במצב האמיתי. אני לא מדמיינת.
1,277 מילים של יוליה מלינובסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.