קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב בראש, כנסת נכבדה, חברי וחברות הכנסת, האורחים שלנו, הילדים שפוקדים את הכנסת מדי יום, והיום חלקם נמצאים ביציע. אני מציגה את החוק שעומד לפנינו כדי לבטא את קולן של נשים רבות, שקולן מושתק במשך שנים ארוכות, קולן של מאות ואלפי נשים שהינן חלק מאיתנו, חלק מהחברה הישראלית, אזרחיות – וגם אזרחים גברים, שעובדים ועובדות, משלמים מיסים, מגדלים ילדים במסירות נפש. רבות מהנשים נושאות על גבן סיפור חיים קשה מנשוא, ומתמודדות עם הסיפור בהיותן כלואות בכלא וירטואלי, שהוא בנוסף כלא רגשי ונפשי הכובל אותן – מלהיות בנות חורין ולהתקדם בחייהן, כשעבריין, סרבן גט – עבריינים, חלקם גם נמצאים בכלא, שולטים בחיים שלהן. נשים עגונות אינן יכולות להישאר יותר בצל, אינן יכולות להמשיך להיות נגזלות ונענשות בחסות המדינה. לא ייתכן שאנחנו כחברה לא נסתכל עליהן, על המאבק שלהן, שהרבה פעמים נעלם מעיני החברה. אנחנו צריכים לקחת אחריות על שלומן הפיזי והנפשי של מסורבות גט.
הצעת החוק שאני מביאה היום בפניכם, חברי הכנסת, איננה עוד תיקון טכני יבש או ביורוקרטי. בספר החוקים העמוס של מדינת ישראל יש הרבה מאוד תיקונים, והתיקון הזה הוא תיקון מהותי ומשמעותי. הצעת החוק הזו נועדה לתקן מצב שבו המחוקק לא מכיר בנשים עגונות ומסורבות גט כמי שנכללות תחת ההגדרה אלמנה בחוק הביטוח הלאומי, לשם הזכאות שלהן בקצבת שאירים. בכך אנחנו גורמים להן עוול אדיר. נשים שמנהלות מאבק, לעיתים לאורך שנים ארוכות, ואז, אחרי שהיו כלואות בידי אותו עבריין, אנחנו הופכים להיות שותפים בעל כורחנו לעוול הזה, באמצעות חוק שלא תוקן עד עתה.
הצעת החוק הזו היא תיקון של עוול היסטורי, מוסרי, חוקי, חברתי, אנושי מהמעלה הראשונה. זוהי הדרך שלנו, כנבחרי הציבור של החברה הישראלית, להישיר מבט אל עבר אותן נשים, ויש גם גברים, להסתכל להם בעיניים ולומר להם בקול צלול וברור: אנחנו רואים אתכן ואתכם. אנחנו שומעים את זעקתכם האילמת, ובעיקר, אנחנו כאן היום כדי לתקן.
חבריי חברי וחברות הכנסת, תארו לעצמכם אישה, אישה צעירה, מלאת תקווה, שרצתה לבנות בית נאמן ויציב בישראל, בית מלא באהבה, להקים משפחה, לחיות חיים שלמים של שלווה, שמחה, שותפות, אך החיים, או ליתר דיוק בן הזוג שלו נישאה, הובילו אותה למציאות שהיא לא פחות מסיוט מתמשך. דמיינו למשל אישה שנפרדה מבעלה על רקע של אלימות במשפחה, ולא הצליחה להתגרש ממנו. גם כשהיא אזרה אומץ היא לא הצליחה להתגרש ממנו. למרות שהיא קמה, הצילה את עצמה, הצילה את הילדים מהאלימות, עדיין הוא מסרב לתת לה גט. אז במקום לקבל את החופש המיוחל שלה היא מגלה שהיא עדיין כלואה.
היא הופכת למסורבת גט, היא הופכת לעגונה. סרבנות הגט העיקשת הופכת להיות כלי נשק נוסף, אכזרי לא פחות, שנועד – להמשיך לשלוט בחייה. השנים עוברות, לפעמים עשרות שנים – יש כל מיני גברים פסיכופתים שמוכנים לשבת בכלא ומוכנים לאבד כל מה שיש להם, העיקר שהיא לא תקבל את הגט והיא לא תמשיך בחיים שלה. וככה הם שולטים בהן, לצערנו, ביד נוקשה. אין מחיר לחופש. אין מחיר להיות אדם בן חורין.
דמיינו לכם, יום אחד הבעל הולך לעולמו, ואז מה שקורה זה שאותה אישה, שהיא גם ככה בעל כורחה נשארה נשואה לו, פתאום לא מוכרת כאלמנה. ואז אנחנו מבינים שהמדינה מנחיתה עליה מהלומה נוספת, בו-זמנית, במות המבוטח. העגונות, כמו שאמרתי, לא מוכרות כאלמנות לשם קבלת קצבת שאירים.
לפי המצב הנוכחי נמנעת מהן האפשרות לקבל את הקצבה, על אף שנסיבות חייהן נשלטו בידי הסרבן. העוול הזה מתאפשר משום שהחוק מוציא מכלל הגדרת אלמן או אלמנה את מי שחיו בפירוד לפני פטירת המבוטח או המבוטחת, ושולל את זכאותם לקבל קצבת שאירים, כאמור. ההגדרה בחוק אינה מבחינה בין מצבים שונים של עוולות, ואי-אפשר להסתכל על ספר החוקים ולחשוב שזה סתם ספר שמנוסח בקפידה, במילים גבוהות, משפטיות. יש להן השלכות על חיי אנשים, על חיי הנשים, על חיי הילדים של אותן נשים, ובטח כשמדובר בעת זקנה.
במצבים מהסוג הזה אישה עגונה או מסורבת גט נענשת פעמיים – פעם ראשונה בחייה, כאשר המבוטח שולל ממנה את הזכות להתגרש ואת החופש. מישהו יכול לאמוד בכסף את החופש? אף אחד לא; ופעם שנייה לאחר מותו, כשנשללת ממנה הזכאות לקצבה, שהיא לפעמים פת הלחם של הנשים האלה, ששרדו חיים מאוד מאוד קשים. רבות מהן מגדלות לבד את הילדים, כי סרבני גט מסוימים הם גם סרבני מזונות מן הסתם.
חבריי חברי הכנסת, אנחנו לא הראשונים לזהות את העוול הזה. בתי הדין לעבודה דנו בסוגיה הזו בשורה של מקרים, ובחלקם נקבעה זכאות לקצבה תוך פרשנות תכליתית של החוק, של לשון החוק. אבל לא צריך פרשנות עקיפה. לא צריך פרשנות עקיפה, ששופטים שוב יפרשו בצורה עקיפה כדי לעזור לאזרחים. לכן הגיע הזמן לתקן את החוק ולתת לנשים העגונות את מה שמגיע להן בדין.
בחלק מהמקרים ידם של השופטים הייתה כבולה בלשון החוק הנוקשה, והם נאלצו לשלול את הזכאות בעל כורחם. בפרשה שנדונה בשנת 2006, שעסקה באישה שהייתה עגונה במשך כמעט 30 שנה, בית המשפט פסק כי לשונו הברורה של הסעיף שאותו אנחנו מביאים לתיקון היום בקריאה הטרומית, היא זו שלא אפשרה להיעתר לבקשה, למרות שהשופטים מאוד מאוד רצו לעזור לה. השופטים סירבו לשתוק אל מול העוול וזעקו את זעקתה: "בכל הקשור לבקשת התובעת לפיה 'את זעקת העגונות נקשיב ונושיע' - - - אנו סבורים שעל המחוקק לשוב וליתן דעתו להגדרת אלמנה כניסוחה בסעיף 238 לחוק. זאת לנוכח בעיית העגונות".
והינה, סוף-סוף, חברים וחברות, אנחנו נדרשים לעניין. עדיף מאוחר מאשר אף פעם. על אף שבשנים האחרונות הערכאות השיפוטיות נחלצו להגנת נשים אלו ופסקו כי הן זכאיות לקצבה, מן הראוי כי ההגנה הזאת תבוא לידי ביטוי מפורש בחוק. וזו חובתנו ואחריותנו כמחוקקים וכנבחרי ציבור שמכהנים בבית הזה, הן בכדי למנוע קיומם של הליכים משפטיים מיותרים, אבל יותר מכול – למנוע עוול על עוול וסבל על סבל, ובטח לא להוביל את אותה אישה עגונה לחיים בחרפה, ולמות עם ידיעה שמי מאיתנו לא תיקן את החוק.
אדוני היושב-ראש, קצבת שאירים היא חלק מרשת המגן הסוציאלית העומדת לשאיריו של אדם שנפטר, אנחנו יודעים, והיא נועדה להבטיח לשאירים אמצעי קיום לאחר פטירתו. כאשר נמנעת מנשים עגונות ומסורבות גט האפשרות החוקית להינשא, גם אותו סרבן גט גוזל מהן זכויות סוציאליות ביודעו שהיא יכולה להישען על גבר אחר עם נישואיה, עם השלכות חוקיות. ועל כן, המשפט העברי גם מכיר בעוולה ובזכותן של נשים אלו לתמיכה כלכלית מוגברת באמצעות הכלי של מזונות מדין מעוכבת מחמתו להינשא לאחר. הרציונל של כלי זה הוא כי יש להכיר בנזק הכלכלי שנגרם לאישה, כמו שאמרתי, שנמנעת ממנה גם התכלית הראשונית, שהיא תוכל לשקם את חייה, להתחתן בשנית, להביא ילדים, אז מעמידים אותה במצב שהיא צריכה לעבור על ההלכה. למרות שכחברה בוועדה למינוי דיינים אני יודעת שיש הרבה מאוד דיינים שעושים כל שביכולתם, וכיושבת-ראש הוועדה לקידום מעמד האישה לשעבר עשינו דיונים והבאנו את הרב אלי בן-דהן, לשעבר מנכ"ל בתי הדין הרבניים, עשינו פילוחים של אותן נשים, ואיך אפשר אחת-אחת לעבור ולנסות לעזור לה – עדיין, אפילו שרבנים ראשיים הגיעו לבתי הכלא לשכנע סרבנים, ראינו, יש את אלה שאין – שום דבר לא יעזור. אז לא תמיד פתרונות הלכתיים יושבים על הפרק, הרבה פעמים הפתרונות הם גם חוקיים, בטח כשמדובר ברשת סוציאלית והגנה כלכלית. ולומר לאותן נשים: אנחנו נצמצם את הפגיעה שלכן, הפגיעה הנפשית, הפיזית והכלכלית – כי למי לא חשוב לחיות בכבוד?
אדוני היושב-ראש, אני רוצה להודות בבקשה לכל ארגוני הנשים, להודות לממשלת ישראל ולוועדת השרים לענייני חקיקה, שראתה איתי עין בעין שהחוק הזה משמעותי וחשוב. אני גם מאמינה שנצליח להעביר את החוק הזה לפני פיזורה של הכנסת הנוכחית. תודה רבה.
תודה, אדוני היושב בראש. תחילה, השר כץ, השר כץ, השר חיים, כן חשוב לי לומר לך, למרות שזה לא הנושא – פתחת בייצוג הולם ליהודי אתיופיה, וייצוג הולם אנחנו יודעים שיש לכמה אוכלוסיות בחוק, ואני יודעת שזה חשוב לך, העניין הזה. אני יודעת לאורך הרבה שנים גם לומר מילה טובה על העשייה שלך, ובמיוחד ובפרט למען יהודי אתיופיה. הרבה מאוד עובדים באו ואמרו לי, גם כשהיו פיטורים שעמדו על הפרק של קבוצות מסוימות, שאתה ידעת להגן עליהם. אז תודה רבה. גם המכתב, אני בטוחה שהוא מרגש.
אתה תמיד יכול לחתוך את הסרטון, אתה יודע.
ליבי ופי שווים בכל מקום ובכל נקודה, אבל בפריימריז – לא.
חבר הכנסת ינון אזולאי, נגעת בנקודה מאוד מאוד חשובה בעניין הצעות חוק פרטיות שמגיעות לוועדת שרים לענייני חקיקה. אני יכולה להגיד לך, דווקא כשאני רואה את זה משתי הזוויות – הייתי חברה בוועדת שרים לענייני חקיקה, ואני ראיתי איך באמת הדיונים מתנהלים שם. אין ספק בכלל, כאשר אנחנו מביאים חוקים – והרשה לי לומר לך, ברוב החוקים כוונת המחוקקים טובה וברצונם לעזור וברצוננו לעזור לאזרחי מדינת ישראל.
ההכבדה עם התניות על גבי התניות על גבי התניות לעיתים הפכה להיות באמת שיטה לקבור חוקים, ודרך התחמקות של פקידים דווקא, של משרתי ציבור בכירים. את הדבר הזה מי שאמור למנוע מראש זה אותם שרים שיושבים בוועדה, ולומר להם: רבותיי, ההתניה הזאת והזאת והזאת לוקחת אותם למסע לפחות של שתי כנסות, אז מה עשינו? מה הועילו חכמים בתקנתם? לכן אני חושבת שאנחנו צריכים אולי לתקן את זה ולדבר עם מזכיר הממשלה, שמעתה כל התניה שקיימת, אם בכלל – 1. להגביל אולי את התניות; 2. הם יבואו אלינו. הם יבואו אלינו. מה שקורה היום זה שאנחנו כנבחרי ציבור צריכים לרדוף אחרי כל פקיד. יש לי כבוד לפקידים ולמשרתי ציבור, אבל אי-אפשר להתחיל לרוץ שנתיים, שלוש וגם יותר אחרי כל זוטר שיש לו הערה.
עכשיו גם צריך לומר ביושר, חברי, בסופו של דבר אנחנו גם רואים הרבה מאוד יושבי-ראש של הכנסת, יושבי-ראש ונבחרי ציבור ששוכחים שפעם הם פה ופעם הם שם, פעם אופוזיציה, פעם קואליציה, פעם הם יושבי-ראש ועדה ופעם הם לא, ובמקום לעזור ולעמוד במסגרת זמנים ולא לעשות תעדוף שהוא לא הגיוני, באים לחברי כנסת ששמו להם התניות, ואומרים להם: תפתרו קודם ואז תבואו. לא. לא. החובה היא לדון בוועדה, ואז שיבואו אותם פקידים ויסבירו למה הם מתנגדים לאותה הצעת חוק.
לכן, בגלל שאתה פרלמנטר שמכיר את הבית הזה, מכיר את התקנון, רץ, פועל, אתה יודע שהדבר הזה הוא נכון לכל חברי הכנסת. אם אנחנו רוצים לעזור לחברי הכנסת – יש המון רעש. המון רעש.
זה ממש לא בסדר, זה גורם לנו להרים את הקול. הרבה פעמים אני חוזרת הביתה בלי קול. ברשותך, עוד 20 שניות.
ולכן אני חושבת שמחד גיסא, אין ספק שצריך לנהל פה דין ודברים עם מזכיר הממשלה בעניין זה. הכבדה וקבירת חוקים על ידי התניות זה דבר שהוא פסול מיסודו ופוגע בדמוקרטיה הישראלית ובשליחות שלנו כנבחרי ציבור. אבל מצד שני, על כל אצבע מאשימה אחת שאתה מפנה אל מישהו יש שתיים אליך. ולכן אני קוראת גם ליושבי-הראש של הבית הזה וליושבי-ראש הסיעות – אתה יושב-ראש סיעה, אני יושבת-ראש סיעת כחול לבן – אנחנו צריכים לדאוג שיושבי-ראש הוועדות יהיו הגונים והוגנים, ואם הם רואים שיש התניות, זה לא סיבה טובה לשתף פעולה עם הפקידות הבכירה, אלא לבוא ולומר לאותם פקידים: תבואו, תסבירו בתוך הוועדה. ואתם תרוצו אחרי חברי הכנסת ונבחרי הציבור, ולא כל פעם אנחנו נעמוד מול שוקת שבורה. ויש לי לא מעט חוקים שכאלה.
לגבי החוק עצמו, הוא חוק מצוין. אנחנו לא נפגע באותן נשים שכבר נפגעות, ואני נתתי נאום שלם על זה. אם תרצה, אני מוכנה גם לעשות לך באופן פרטי את הנאום שלי עם אותו פקס. תודה.
1,747 מילים של פנינה תמנו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.