קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, גברתי היושבת-ראש. אני שמחה מאוד שגם שר החינוך כאן, השר יואב קיש, ואני רוצה להתחיל את הצגת ההצעה שלי עם סיפור, וזה רק אחד הסיפורים שאני - -
- - מקבלת ממשפחות רבות, משפחות של עולים חדשים. אימא אחת מראשון לציון פנתה ומספרת על מצוקה נוראית שעוברת הבת שלה בכיתה ד', בערך בת שמונה, תשע. מציקים לה, שהיא סובלת מאלימות מילולית בכיתה, אפילו מחרם מהילדים, על רקע המוצא שלה. ילדים קוראים לה שוב ושוב "רוסייה מסריחה", וכשהילדה ניסתה להסביר שהיא ישראלית, נולדה כאן בארץ, מה הילדים ענו לה? לא משנה. הילדה אומרת: אבל יש לי שורשים מאוקראינה, לא מרוסיה - -
- - הילדים אומרים: זה לא משנה. מה הילדה עושה? היא פונה למורה והיא מסבירה שהיא סובלת, וזה לא נעים לה. ומה המורה עונה לה? איך המורה, אשת חינוך, מגיבה? היא אומרת, אבל למה את נעלבת מזה, את באמת רוסייה. זה פשוט לא ייתכן שזה קורה.
גברתי היושבת-ראש, משפט כזה, שנאמר לילדה שמבקשת עזרה, מבקשת עזרה כשהיא סובלת מאלימות בכיתה – והתגובה של המורה נותנת לאלימות הזאת לגיטימציה.
והיום הילדה הזאת כבר מזה מספר חודשים לא הולכת לבית ספר, היא הפסיקה ללכת. היא אומרת: אני לא מרגישה בטוחה. הם פנו אליי, אני פניתי גם לעירייה, לרשות המקומית. העירייה בטח מבקשת תגובה מבית הספר, ובית הספר אומר שכן, היה איזה סכסוך בין תלמידים, וזה, הכול בסדר, הכול הסתדר. אבל הילדה נשארה בבית, זאת אומרת, זה לא הסתדר, ופשוט מישהו רוצה לסגור עיניים או שמטאטאים את זה מתחת לשטיח.
וזה לא מקרה יחיד. יש עוד סיפור חריג. כל סיפור הוא מצד אחד דומה לשני, ומצד שני כל כאב הוא שונה, וזו טרגדיה לא רק לילד או ילדה, זו טרגדיה לכל המשפחה. ומי סובל? ילדים, שאפילו נולדו בארץ, אבל ההורים שלהם עלו. לא משנה אפילו מאיפה – מרוסיה, מצרפת, מארגנטינה, מאתיופיה – בכל זאת, ילדים אחרים מזכירים להם מה המוצא שלהם ומתחילים להשפיל אותם. ולתת להם הרגשה שהם לא באמת מכאן.
בפברואר האחרון כולנו ראינו את הסרטון הקשה מחטיבת הביניים בנתניה "חיים גורי" – שלוש נערות בנות לעולים חדשים הותקפו בתוך בית הספר; נשמעו שם קללות, השפלות וגם משפט – "פה זה לא רוסיה". שתיים מהבנות האלה אפילו קיבלו טיפול רפואי בבית חולים. אנחנו מכירים את הסיפור. אבא של אחת הנערות גם צילם סרטון, ראינו אותו ברשתות. הוא הגיע לכאן לכנסת, ואנחנו כאן, בוועדת העלייה והקליטה, קיימנו כמה דיונים, גם עשינו כנס על חרמות ואלימות, אבל לדבר על זה, זה לא עוזר. זה לא עוזר, זה לא משנה את המצב.
אנחנו מצד אחד מקבלים זעזוע כשאנחנו נחשפים לעוד מקרה ולעוד מקרה, אבל מצד שני לא עושים שום שינוי. בסדר, נחשף המקרה הזה בנתניה, והסרטון הסתובב וקיבל מיליון צפיות. מה אחר כך נעשה? מי פנה לבית הספר? מי שאל איך טופל המקרה הזה, האם היה שינוי, האם מישהו שצריך לקבל את העונש קיבל את העונש? מי בודק את זה? מה קורה עם בתי ספר?
ואני רוצה להזכיר לכם עוד מקרה – ילד בן 14 מנוף הגליל ששם קץ לחייו בגלל חרמות ואלימות שעבר בבית הספר במשך תקופה ממושכת. ואתם חושבים שהאימא לא התלוננה ולא פנתה לצוותים חינוכיים? כן פנתה, גם ליועצת, למורה, למנהל בית הספר. לכולם, אף אחד מהמבוגרים שצריך לקחת אחריות על הילדים ועל ביטחון של ילדים בתוך המוסד החינוכי, לא לקח אחריות, עד שילד שם קץ לחייו. ואתם יודעים מה קרה אחר כך. המורים עשו שיחה עם הילדים שעשו חרם, ומה הם אמרו? אתם לא צריכים להרגיש אשמה שהילד הזה קיבל החלטה כזאת. והילדים המשיכו לשתף תמונות מהלוויה של הילד, ומישהו, ודיברנו על זה בוועדה, ואני רוצה לדעת אם נעשה משהו עם אותו בית ספר – האם מישהו בדק מה התהליכים שם, כי הורים אחרים התלוננו שיש שם עוד תופעות, עם ילדים אחרים. זה פשוט נורא, אסור לנו להגיע למקומות כאלה, ואסור שילדים ימשיכו לסבול, וזאת בעיה באמת עמוקה.
יש במשרד החינוך הרשות הארצית למדידה והערכה בחינוך, והם עושים רישום מה מדד האלימות בבתי ספר. 18% ילדים חוו אלימות כזאת או אחרת, אבל אין אף מקרה שהיה רשום בו שזו אלימות על רקע גזענות. למה לא רשום אף מקרה? כי אין נתונים כאלה. לא רושמים ולא מציינים איזה מקרה שייך לנושא הגזענות. בדיון בכנסת דיברנו על זה שהיה דוח של היחידה הממשלתית לתיאום המאבק בגזענות. ושוב, דנו בנתונים של שנת 2024, ונרשמו 272 תלונות בנושא הגזענות במדינה, ורק 18 מהתלונות האלה הן גזענות בתחום החינוך. אתם חושבים שרק 18 מקרים קרו בבתי ספר? לא, פשוט אין רישום. אף אחד לא רושם ולא בודק את זה. זה אומר שאנחנו צריכים לשנות את הגישה שלנו, ומשרד החינוך צריך לנהל רישום, בדיקה ולעשות טיפול כדי למנוע מקרים כאלה.
ואני רוצה לבקש כאן משר החינוך – קבוצת ילדים עולים זו קבוצה של נוער בסיכון. בישראל יש כ-50,000 תלמידים עולים במערכת החינוך. יש תוכניות כאלה ואחרות שנותנות תמיכה לימודית, אבל אנחנו צריכים לדאוג שהילדים העולים האלה יקבלו תמיכה מנטלית, תרבותית, חברתית, וכאן הצעת החוק שלי מדברת על חובת דיווח על גזענות. כמו שיש חובת דיווח כשאנשים מגיעים לקופת חולים, לבית חולים, ומגלים שיש סימני אלימות במשפחה. יש גורמים מסוימים שחובה לדווח עליהם.
בהצעת החוק שלי אני מבקשת שתהיה חובת דיווח של בית הספר על מקרי אלימות על רקע גזענות. רק זאת הדרך למנוע מקרים כאלה. החוק הזה לא בא להעניש בתי ספר על עצם קיומה של הבעיה. בכל בית ספר יכולה להיות בעיה, השאלה היא: מה עושים אחר כך? האם מדווחים או מסתירים? האם מטפלים או מטאטאים מתחת לשטיח? האם אומרים לילדה: אל תיקחי את זה ללב, או שמבינים שהיה כאן עכשיו אירוע גזעני שצריך לטפל בו בחומרה?
הממשלה הזאת מדברת הרבה על משילות, אז הינה משילות אמיתית – לדעת מה קורה בכל בית ספר; חובה לדווח, לאסוף נתונים ולהגן על הילדים. לא לתת למערכת להסתתר מאחורי השתיקה. ואני פונה אליכם, חברי הכנסת הנכבדים, אני קוראת לכם: אל תצביעו נגד, תעמדו לצד הילדים. אף ילד במדינת ישראל לא צריך להרגיש זר בבית הספר שהוא לומד בו. אף ילדה לא צריכה לשמוע מהמורה שלה: למה את נעלבת? את באמת רוסייה. ילדים ישראלים הם תלמידים במערכת חינוך ישראלית, וחובה להגן עליהם. תודה.
אדוני השר, הקדיש מענה להצעת החוק שלי רק דקה ו-15 שניות. זה לא מספיק זמן לנמק מדוע הממשלה החליטה לדחות את הצעת החוק שלי. והאמירה שהמקרה הזה הוא יחיד והוא טופל – כבוד השר, אני מקבלת עשרות פניות בכל שבוע. יש לי קבוצת ווטסאפ עם עשרות פניות של משפחות שעד עכשיו הדברים לא מטופלים. מוסדות החינוך, מנהלי ומנהלות בתי הספר, פשוט סוגרים את העיניים ולא מטפלים במקרים האלה. אם הממשלה מרשה לעצמה לא להגן על הילדים האלה, אתם לא תצליחו להגן על כל האזרחים. זה מה שקורה, זה גם מה שקרה ב-7 באוקטובר, זאת הרשלנות שלכם.
1,062 מילים של טטיאנה מזרסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.