קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי וחברותיי, אדוני השר, אני מביא לפני המליאה הצעת חוק שיש בה היגיון כלכלי, צדק אזורי וציונות מעשית. החוק לעידוד השקעות הון הוא אחד הכלים החשובים ביותר שבידי המדינה לחיזוק התעשייה, להגברת הצמיחה, להרחבת התעסוקה, ובמיוחד באזורי הפריפריה. במשך עשרות שנים החוק הזה מסייע להקמת מפעלים, להרחבתם וליצירת מקומות עבודה איכותיים, במקומות שבהם כל מקום עבודה הוא עוגן למשפחות ולקהילה עצמה.
אלא שהמציאות מלמדת אותנו שישנם מפעלים רבים – במיוחד באזורי קו העימות, בצפון, בשדרות ויישובי עוטף עזה – שאינם עומדים כיום בתנאים הנדרשים, כפי שמפורט בחוק הקיים, להגדרת מפעל בר-תחרות, ולכן אינם זכאים למענקי השקעה שהחוק מאפשר. מדובר לא פעם במפעלים מצוינים, יצרנים חשובים למשק הישראלי, שמעסיקים עובדים מקומיים, תורמים לכלכלה האזורית, ומחזיקים קהילות שלמות. אך מאחר שהם אינם מייצאים יותר מ-25% ממחזורם – זהו הסף – או אינם פועלים בתחומי ביו-טכנולוגיה וננו-טכנולוגיה, כפי שמוגדר, הם נותרים מחוץ למעגל הסיוע. למדינה יש ספי דרישות ומסלולי תמיכות, וטוב שכך. לא כל מנכ"ל, לא כל שר, לא כל מרכז במרכז ההשקעות מחליט כאשר יידבנו ליבו – או מחשבתו – ויש הגדרות; ואני מבקש, באמצעות חוק כזה, לנסות לשפר את המציאות.
התוצאה במקרה הזה שאותו אנחנו רוצים לתקן בחוק הזה היא אבסורדית. דווקא המפעלים שזקוקים ביותר לתמריץ ולהשקעה בטכנולוגיות חדשות, מפעלים בעלי סיכוי ממשי להתקדם, להתפתח, לספק מקומות עבודה ראויים, על ידי שדרוג קווי ייצור, הגדלת פריון, חיזוק כושר התחרות שלהם – דווקא הם לא מקבלים את הכלים לעשות את זה.
חבריי וחברותיי, בשנים האחרונות, וביתר שאת מאז 7 באוקטובר, למדנו כולנו כמה חיונית היכולת לקיים חיים, תעסוקה וייצור באזורי הספר. החוסן הלאומי אינו נמדד רק בכוחה הצבאי של המדינה, אלא גם ביכולת של תושבים, של קהילות, להתפרנס בכבוד, להקים משפחות, לבנות עתיד במרחב סמוך הגבול המאוים בגליל, בנגב ובעוטף. התעשייה היא אחד מאותם מנועי הצמיחה המרכזיים באזורים הללו. כרבע מכלל העובדים ביישובים הסמוכים לגבול העימות בצפון, בשדרות וביישובי עוטף עזה, מועסקים במפעלי תעשייה. כאשר מפעל משגשג, היישוב משגשג, המשפחות מרגישות ביטחון, והאופק קיים. כאשר מפעל משקיע ומתרחב, נוספים מקומות עבודה, משפחות נשארות באזור, וקהילות מתחזקות.
בהחלטות הממשלה שהתקבלו – קודם כול, לגבי תקומה – יש התייחסות לסוגיה הזו, ויש מענים. ובאשר לתנופה, רק לאחרונה התקבלו החלטות ממשלה שבחלקן נוגעות לרכיבים מסוימים – אם אני מבין נכון, בעיקר למפעלים שלא נמצאים וצריכים לעבור – והנושא הזה של עדיפות בתחום מופיע.
אלא מאי? מדובר באופן עקבי בהחלטות קצרות טווח, לשנים בודדות. חשוב, ראוי, החלטות טובות, כמו רכיבים אחרים בהחלטה. ופה מדובר במשימה לדור הקרוב. אדני היושב-ראש, חבריי וחברותיי, אדוני השר, בל נתבלבל, מינהלת תקומה נקבעה לחמש שנים, עם תוספת בהמשך; תנופה – לכמה שנים; התוכנית עצמה, בהקשר הזה, לשלוש שנים, נדמה לי. הרי בהיר לחלוטין שמדובר פה במשימה של דור.
האירוע הזה מזכיר לי נשכחות. לפני כ-20 שנה – כבר היינו בתוך תקופת העימותים עם רצועת עזה, אני ראש מועצה – והתקבלו החלטות לסיוע כבר אז, החלטות לסיוע והטבות מס, ומיני סיוע אחר, מעונות יום, ליישובים בעוטף עזה. כבר אז, בחלוף שנתיים או שלוש, היה מנכ"ל מצוין של אולמרט, רענן בינור, והוא אמר: חברים, אתם צריכים להתרגל לכך שלא כל הזמן אתם תישענו על הקלות, הטבות. והוא טבע את המושג 'לגמול' – צריך לגמול את היישובים, את התושבים, את הרשויות, מהסיוע הייחודי.
אני זוכר שאמרנו לרענן היקר, הרציני: אנחנו מוכנים, רק בוא נקבע עיקרון של שי"ן פלוס שלוש. מה זה שי"ן פלוס שלוש? שי"ן – רציתי להגיד "שלום", אבל מי מדבר על שלום במזרח התיכון? אמרנו: שקט, שקט אמיתי, פלוס שלוש שנים. אני מדבר על 2006, 2007, 2008 אולי, גג – בוא נראה שיש שקט. ומה שנקרא – אויבינו לא אכזבו, והתמידו בהוכחה שהסיוע שנקבע אי-שם בראשית המילניום עדיין רלוונטי.
אני מספר את הסיפור הזה משום שהמציאות בגבול הצפון מגחכת לעומת ההחלטות הקונקרטיות הראויות והטובות, בהקשר לתנופה, שהיא ת"פ של מינהלת תקומה, באשר לצורך – הרי הצפון לא נרגע, הוא בכלל אפילו לא נרגע. לא נכנסנו לעידן של שקט יחסי כמו שנמצא במרחב עוטף עזה ושדרות. וברור שכדי לבצע את המהפכה הגדולה, ההתיישבותית, להחזיר את פעימות הלב הרגועות לתושבים, להורים, וכדי שנדע שעמדנו במשימה – יעברו שנים, יעברו שנים. זאת בדיוק המשימה שעומדת לפנינו, ולכן ההחלטה הראויה היא לומר: כן, בהחלט, מה שקבענו לטובת שנתיים-שלוש, צריך לחוקק בסלע בבסיסי תקציב, בהחלטות עם תוקף בעל משמעות.
אני לא אומר שאין אפשרות בדיון, לקראת הקריאות המתקדמות, לדון ברכיבים, בסעיפים, באחוזים, באורך התקופה, אולי הוראות שעה ארוכות במיוחד – אני לא מדבר על שנה-שנתיים, אני מדבר פה על עשור, על תקופה ממושכת. ואם נגיע לרגע של רגיעה, ונרגיש שהסיוע הזה אינו נחוץ – אם נגיע לרגע שבו השקט והמנוחה יגיעו ללבבות ויגיעו לגבולות, אז אני מניח שכולנו נהיה מרוצים אם החוק הזה ישתנה.
זה איננו מענק חסד, זו השקעה נכונה של המדינה במקומות שבהם הערך הכלכלי והערך הלאומי נפגשים. זו הכרה בכך שלעתים עצם הבחירה לייצר, להעסיק ולהשקיע בקו העימות היא התרומה המשמעותית למדינת ישראל.
חבריי וחברותיי, אדוני היושב-ראש, אדוני השר, אני מאמין שהמהלך הזה יסייע למפעלים להתחדש, להגדיל פריון, להרחיב פעילות, לקלוט עובדים נוספים, לחזק את הכלכלה המקומית, דווקא במקומות שנשאו ונושאים, ויישאו – גם יישאו.
לצערנו, אנחנו צריכים להיות אנשים רציונליים. לא נגמרה מלאכת העמידה בלחץ ולא נגמר הצורך של הממשלה לסייע.
על פי הבדיקות שערכתי, משרד הכלכלה לא מתנגד. להפך, הוא חושב שהכיוון הזה הוא עקרוני. השר בוודאי יציג את עמדתו ואת עמדת ועדת השרים. האוצר באופן קבוע מתנגד לחקיקה בתחום, להחלטות ארוכות טווח, רוצה לשמור את חופש הפעולה אצלו, ואני דווקא חושב שמה שחשוב זה יציבות, אופק קבוע, בעיקר בתחומים האלו שנדרש בהם גיוס משאבים ואמון. התגובה הראויה היא לקבל, לדון בפרטי החוק לקראת קריאה נוספת.
אני קורא לחברות וחברי הכנסת מכל סיעות הבית לתמוך בהצעת החוק, למען התעשייה הישראלית, למען הפריפריה, ולמען חיזוק ההתיישבות והחוסן הלאומי של מדינת ישראל. תודה רבה.
אדוני היושב-ראש, חבריי וחברותיי, מהות ההצעה היא לקיים סיוע קבוע, זאת אומרת, הדיון פה הוא אם אנחנו ממשיכים בקווי העימות, כשלא נראית באופק הרגיעה האמיתית, אם אנחנו מסוגלים לייצב רשת ביטחון קבועה לאורך זמן וכשנגיע אל המנוחה והנחלה נעשה את השינויים המתאימים. אין טוב, אדוני השר, מכלי קיים. הוא לא תמיד המשוכלל ביותר, בוודאי שאפשר למצוא תמריצים אחרים, סיוע אחר, אבל זה מסלול קיים.
מהו החשש האמיתי, שאני מבין אותו? שכאשר יהיה דיון – נגיד באים לסיוע לקווי העימות הידועים והמובנים מאליהם, הכנסת – איך אנחנו אומרים? חוק לא יוצא כמו שהוא נכנס, אז יכול להיות שדרך הסדק הזה ייכנסו גם אזורים אחרים, וזה כמובן נושא שיכול להדאיג את מי שחושב שזה לא ראוי. אני לא חושב, לא סבור שהחשש הזה, שהוא אולי החשש המהותי של האוצר, צריך לפגוע בסיוע עקבי לדור הקרוב לקווי העימות.
הערה שנייה: אני חושב שנכון לא רק לתעדף כמו שההחלטות האחרונות עושות, למשל תנופה, בתחום הסיוע למפעלים. לא רק להעתיק מפעלים שאנחנו חפצים ביקרם לאזורי קו העימות, אלא גם לחזק, לבסס, מפעלים ראויים מקומיים.
והערה אחרונה: היצואנים נמצאים בסיטואציה קשה. היחס, השער של שקל–דולר גורם לכך שמפעלים יוצאים מתחום הסיוע משום שהם לא מגיעים ל-25% בשקלים, מסתבר שזה פחות, ולכן ממילא יש צורך לקבל החלטות חדשות בתחום הזה, כדי לא לפגוע בכלל הארץ, ובפרט באזורי קווי העימות. אני שב ומצפה לתמוך בהצעת החוק הזאת. תודה רבה.
1,135 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.