ברכות גם לך. נפגיש ביניהם. ברשות היושב בראש, ברשות חבריי חברי הכנסת, ברשות חברי אליה וינטר – ברוך הבא. אני מתרגש מאוד, כי אנחנו, אליה, עושים היסטוריה. אנחנו עושים היסטוריה לא בשבילנו – בשביל הילדים בפריפריה, באזורי עימות, מצפה רמון, בית שאן, ירוחם, מגדל העמק, טבריה, יהודה ושומרון, מעלה אדומים, בעזרת השם. אנחנו עושים היסטוריה כי אנחנו מגדילים את התקציב, אבל הפעם לא על חשבון אף אחד. אנחנו מגדילים את התקציב של החינוך – קח לדוגמה את מצפה רמון – ב-15 מיליון, וזה לא עולה לאף אחד שקל. הכול מהשמש. הכול טבעי.
אני חייב להתחיל לספר לך איך זה התחיל. הלכתי לנחם את המשפחה של המנכ"ל שלך. לא הייתי ב-7 באוקטובר כשהבן נפל – גיבור ישראל, שהגן שם בש"ג בגופו על החיילות שהיו שם, על האנשים שהיו שם, באמת לוחם עז נפש – וקפצתי לבקר במועצה. אני נכנס למועצה במצפה רמון, אני רואה ארגז חול. אז אמרתי: ראש המועצה הוא קצין במילואים, ואתה יודע, אולי הוא משחק שם עם טנקים בארגז החול. שאלתי אותו: תגיד, מה זה ארגז החול? אומר לי: תשמע, זה גן ילדים שהסבתי אותו למועצה כי אין לי כסף. ואז שאלתי אותו שאלת תם: אבל תראה, יש לך ימבה שטח, מלא שמש, בוא תנצל את זה. אומר לי: אתה צודק, ואני רוצה, אבל מינהל מקרקעי ישראל אומרים לי: יש בעיה. אמרתי: אם יש בעיה, אני אפנה אליהם, ואתה יודע, אני אגיד להם, יש לי פתרון, והם יגידו כן. הייתי קצת תמים, אתה יודע, זה בתחילת הכהונה. רק איך קוראים ללוחם? הרוש, משפחת הרוש. איך קוראים לבן? עידו הרוש – נגיד את השם שלו – שעשו מצפה מדהים על הטיילת לזכרו. מצפה מדהים, מומלץ לכולם לטייל.
אחרי שאני קובע לי פגישה עם ינקי במינהל מקרקעי ישראל, לומד את החומר לעומק וכותב על זה, מתברר שהראשון שהגה את זה, אתה יודע מי זה? בן-גוריון. הוא אומר: תדעו לכם – הוא כותב את זה בשנת 1951 – יבוא יום ואנרגיית השמש, אפשר יהיה לנצל אותה – אין היום, מדעית, כלי – ועם זה ליישב את הנגב. אמרתי שאני בא עם יכולת תקציבית, אליה וינטר, עם חזון של בן-גוריון, ואני בא לשגע את ינקי קוינט. אמרתי, על הדרך אני עושה את זה. קבעתי איתו פגישה, קיבל אותי מאוד יפה, הייתה פגישה מעניינת, ואז אמרתי לו: אני רוצה שתאפשר לי להקצות לכל רשות מקומית פריפריאלית או קו עימות 1,000 דונם, כמו שנותנים לקיבוצים. הוא אמר לי: למה אתה חושב שאני אתן לך? אמרתי לו: כי זו ציונות. אמר לי: לא, אני יכול לעשות מזה כסף. אז שאלתי אותו כמו ידיד טוב: אבל מה לעשות כסף? בעשר השנים האחרונות כל יישוב כזה זה 15 מיליון. כמה מקומות עשית? הוא אומר לי: אפס, כי ראשי המועצות מתנגדים, כי הם לא מקבלים על זה אפילו ארנונה. למה שהם יקצו קרקע שלהם לטובת מישהו שלא משלם להם ארנונה? מה הם מרוויחים מזה? הוא אומר לי: לא יקרה.
חזרתי לאליה, אמרתי: אליה, תקשיב, לא הצלחתי, אבל יש לי דרך אחת שבזה אני מבין יותר מינקי. הוא אומר לי: מה? חקיקה. אמרתי: זה התחום שלי, תחום המשפט. מייד כתבתי טיוטה של החוק, שלחתי לאליה, דיברתי עם ראש עיריית דימונה, אופקים, מגדל העמק, מעלה אדומים. אמרו לי: משה, לך בכוחך זה ותלך. ובאמת, התחלנו לחוקק את החוק. קרויזר – זה ועדת הפנים של קרויזר. העברנו את זה לקריאה טרומית. קרויזר באמת סייע לנו בכל מאודו לקדם את זה כמה שיותר מהר.
אני מגיע לוועדה, מינהל מקרקעי ישראל – ראה איזה פתע – אומרים לי: אנחנו בעד; הייעוץ המשפטי אומר: משה, אנחנו בעד. אמרתי: אבל תקשיבו, אמרו לי – אמרו לי: לא, אנחנו היום שינינו מגמה, הבנו שאתם רוצים, אנחנו בעד. יש לנו רק, אליה, בקשה אחת קטנה קטנה קטנה, פיצית, מילה, מילה, ואנחנו איתך עד הסוף. אתה מבקש 1,000 דונם – קיבלת. במקום לכתוב "מינהל מקרקעי ישראל מקצה", תכתוב "מינהל מקרקעי ישראל רשאי". רק "רשאי". כולם בוועדה הנהנו, אמרו כאילו בסדר. ואז אני אומר להם: אתם פקידים שקרנים. אם אני כותב "רשאי" בחוק, כמה קרקעות יקצו? אתה איש מועצות מקומיות.
אפס. אמרתי: תגידו, אתם לא מתביישים? למי אתם משקרים? אני הייתי פקיד יותר מכם, אני מכיר את המערכת, ולמי? וגם בסוף – אז אתם לא תיתנו, מי יפסיד? אתה מבין שאם אני מוסיף 15 מיליון לאליה וינטר ו-15 מיליון לנכדים שלי – גילוי נאות: בירוחם, 15 מיליון למחלקת חינוך, אתה יודע כמה ספורט, כמה קונסרבטוריום, כמה תיאטרון?
קירוי.
אתה מבין? עכשיו, 15 מיליון, שאלתי את אליה, זה התקציב שלו, של החינוך. עכשיו, קח את כל התקציב, תכפיל אותו, ולא השקעת שקל, כי הוא לוקח את זה מיזם מקומי.
עכשיו, תבין, כשאתה קודח נפט או גז, מה שהוצאת – הוצאת, אין. פה, מה שלא לקחת מהשמש – הפסדת. אבל מה לעשות, הפקידים במדינת ישראל, משטר הפקידים, לפעמים הם אנשי חלם. הם לא רואים. תמיד אני אומר: תזכרו, גם לכם יש ילדים, גם לכם יהיו נכדים בירוחם, גם לכם – לי יש חובה, כמי שהמשפחה שלו מבית שאן, חובה מוסרית לפריפריה. לפעמים שכחנו אותם. אנחנו אנשי המרכז, והחובה שלי לתת את ארגז הכלים שאני קיבלתי ונתתי לילד שלי, שהנכד שלי, שהנכד שלך, שהנכדים של כל ירוחם, כל בית שאן, כל שדרות, כל נתיבות, יקבלו את זה ויגיעו למקומות הכי רחוקים, יגיעו לשמיים, בזכות מי? בזכות השמש והקדוש ברוך הוא.
אז אני אומר, אנחנו עכשיו מעבירים את זה בקריאה ראשונה. אני גם מודה לאופוזיציה שתומכת בחוק הזה, כי אנחנו רבים פה על המון דברים.
לא, לא, נעביר את זה עכשיו. למה? יש לנו חודש? חודש. אין בעיה, החוק כבר די בנוי. עם ייעוץ משפטי, עברנו עליו, של הכנסת. אין סיבה שלא. תחשוב, יתרחב בשנה, זה 15 מיליון כל עיר. למה?
גם וגם. אני יהודי. גם וגם. אז אני אומר, לסיום, תודה לאליה על החזון.
כל הפריפריה. מצפה רמון, מגדל העמק, בית שאן, טבריה. זאת אומרת, זה מוגדר בקריטריונים, אבל כל הפריפריה יקבלו את הזכות הזאת.
באמת, תודה לאליה שככה שהצטרפתי לחזון שלו; תודה לקרויזר, שעזר לי לקדם את זה בוועדה בניגוד לכל הסיכויים; תודה לרשות, תודה שהם אמרו לי לא. אני אמרתי לעצמי: כשאתם אומרים לא, אני אעשה כן, ובעזרת השם, אני רוצה שאנחנו נגזור את הסרט לא לשדה הסולרי, זה לא מעניין אותי – לעוד בית ספר, עוד תיאטרון, עוד אולם ספורט. תזמין אותי ואת דוידסון. תודה רבה.
זה פקידים. זה פקידים.
תודה רבה.
1,003 מילים של משה סעדה. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.