קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה. אתה יכול לבוא איתי לכל נאום שאני הולכת ולהכריז עליי?
לא אחריי, לפניי. אדוני יו"ר הכנסת, כנסת נכבדה, אורחים יקרים, יוראי היקר, כל הכבוד. מה שאמור להיות ברור ולגיטימי שאפילו לא מתעכבים – במשמרת הזו, בעידן של הממשלה הנוכחית, זה הפך להיות אירוע שצריך לעשות בשבילו יום מיוחד ואירוע שצריך רגע להזכיר לכל אזרחי מדינת ישראל שאנחנו עדיין מאמינים בשוויון, אנחנו עדיין מאמינים באהבה, אנחנו עדיין מאמינים בחופש ובחירות, ואנחנו נעשה הכול כדי להגשים את כל הערכים האלה במדינת ישראל ובכלל.
אז אתה הובלת את היום הזה, אני ממש שמחה שיכולתי להצטרף אליו, ואני מקווה שבשנה הבאה, כשאני אסתכל על מליאת הכנסת, היא לא תהיה ריקה כמו שהיא עכשיו. לראות את כל ספסלי הקואליציה, ככה, פשוט נטושים, זו פשוט חרפה ואות של קלון לקואליציה הזו.
בכל שנה כשהרוחות בחוץ סוערות ותרבות השנאה והפלגנות מרימה ראש, חודש הגאווה מזכיר לנו אמת פשוטה וחזקה ביותר שיש: שאהבה היא כוח מניע, כוח שמרפא, והוא החזק ביותר שלנו; היא הדבק שמחזיק אותנו כבני אדם, והיא התשתית המוסרית היחידה שעליה יכולה להיבנות חברה צודקת, בריאה, חופשית ושאוהבת אדם. השנה, חודש הגאווה פוגש אותי בנקודה אישית וקרובה ללב. בשבוע הבא הדובר שלי, אלון תשובה היקר, יתחתן עם בכיר ליבו ניב.
מזל טוב, אלון וניב האהובים. הלב שלי מתרחב מגאווה ומאושר עבורכם. אבל כשאני מביטה בהם, לצד השמחה העצומה הלב שלי גם מתכווץ. הוא מתכווץ משום שבמדינת ישראל בשנת 2026, המדינה שהם כל כך אוהבים, משרתים בה במילואים מאות ימים, משלמים בה מיסים ומתכוונים להקים בית חם ואוהב, הזכות הבסיסית ביותר למסד את האהבה הזו עדיין אינה מובנת מאליה בעיני החוק. הם עדיין צריכים להתחתן בנישואי יוטה כדי שהמעמד שלהם יוכר כנישואים, במקום פשוט טקס בישראל. בשבוע הבא תהיה חופה, יהיה אירוע, יהיה שמח מאוד, אבל עדיין, המדינה שלהם היא לא זו שתכיר בהם ישירות. גם כאן, ארצות הברית היא זו שתיתן להם אישור, ובעקבותיה, רק אז, ישראל. המדינה שלנו עדיין מאלצת אותם ואלפי זוגות כמוהם לצעוד במסלולים עוקפים, בביורוקרטיות מעבר לים, כאילו האהבה שלהם שווה פחות.
אני רוצה לומר מכאן מעל הבמה הזו באופן הברור ביותר: האהבה הזו ממש לא שווה פחות. שום אהבה לא שווה פחות. המאבק של הקהילה הגאה הוא מאבק קיומי על עצם הזכות להיות, על הזכות לאהוב, לצעוד ברחוב בביטחון, לחיות בכבוד, להקים משפחה ללא פחד, ללא אפליה וללא צורך להתנצל על מי שאתה. זה מאבק היסטורי, עיקש ואמיץ, שאת שורשיו נטעו כאן ענקים וענקיות שסירבו לשתוק. המאבק לשוויון זכויות מלא לקהילה הגאה איננו מאבק מגזרי; הוא לא שייך לצד אחד של המפה, והוא בטוח לא פריבילגיה. הוא המבחן האמיתי של הדמוקרטיה הישראלית כולה. הוא השאלה איזה פנים אנחנו רוצים לראות כשאנחנו מביטים במראה הלאומית שלנו. האם נראה שם פנים של חושך? הדרה? של פחד? או פנים של חופש, של קבלה ושל צדק?
חברים וחברות, אנחנו נמצאים בתקופה מורכבת, שבה היסודות שלנו נבחנים יום-יום, אבל לצד הקושי, אנחנו ניצבים גם בפני הזדמנות גדולה וגם תקווה – כן, תקווה – עצומה. הבחירות הקרובות שלקראתן אנחנו צועדים הן לא עוד אירוע פוליטי שגרתי, הן קו פרשת המים של החברה הישראלית. תפנימו את זה טוב טוב. קו פרשת המים של החברה הישראלית. הדרך שאנחנו נסרטט פה יחד מייד אחרי הבחירות היא תהיה הדרך שבה מדינת ישראל תצעד, והיא חייבת להיות דרך אחרת לגמרי. אנחנו נתווה כאן מסלול חדש, אמיץ, שלא מביט לאחור בחשש, שלא מפחד מהקולות הקיצוניים והחשוכים, שלא מתנצל על הערכים הליברליים שלנו. אנחנו נבנה כאן קואליציה של שוויון, שתבטיח בחקיקה ראשית את הזכות של כל אזרח להינשא לבחיר ליבו. כל אדם יוכל להתחתן עם מי שהוא רוצה, באיזה אופן שיבחר, בין אם בנישואים אזרחיים ובין אם לא. אנחנו נבטיח שכל אזרח ואזרחית במדינה יוכלו לספר את סיפור חייהם בדיוק כמו שהם רוצים לספר ואיך שהם רואים לנכון. נבטיח שוויון זכויות אזרחיות מלא ונדאג שמוסדות המדינה יתייחסו לכל אדם באופן שווה. אין יותר אזרחים סוג ב'.
אז לסיום, בנימה אישית, אלון וניב, שצופה בנו בטח מהבית, ובכלל לכל חברי וחברות הקהילה הגאה בכל רחבי הארץ, תדעו לכם שאנחנו ביחד בזה. אנחנו לצידכם. המאבק שלכם הוא גם המאבק שלי, הוא המאבק של כל מי שחפץ בחיים חופשיים ודמוקרטיים בארץ הזו. לא נעצור, לא נתעייף, לא נוריד את הראש עד שהזכות לאהוב, לחיות, להקים משפחה ולהיות שווה לחלוטין תהיה מעוגנת לכולם. תודה רבה.
678 מילים של אפרת רייטן מרום. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.