הצעת ועדת הפנים והגנת הסביבה בדבר תיקון טעות בחוק שיקום נזקי מלחמה בדרך של התחדשות עירונית, התשפ"ו–2026

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה. אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת. שני נרצחים, שני מקרי רצח בדם קר שבוצעו באופן מזעזע על ידי קטינים, אבל הסיפור כאן לא נגמר רק ברצח עצמו. בשני המקרים האלה המערכת פשוט החליטה להעביר את המשפחות האבלות התעללות נפשית של ממש.

ביום שישי, בזמן שאני בדרכי לנחם את משפחתו של ימנו זלקה, זיכרונו לברכה, שנרצח על ידי כנופיית נערים פושעת, אני מקבלת טלפון מבן המשפחה שלו. הוא מודיע לי בייאוש שעדיין לא משחררים את הגופה מהמכון לרפואה משפטית. הייתי צריכה לעצור את הכול ולהתערב אישית כדי לסייע בשחרור המנוח, רק כדי שהמשפחה תוכל להביא אותו למנוחות לפני כניסת השבת. מה גיליתי שם? ביורוקרטיה אטומה, מיותרת לחלוטין, שנפתרה בשיחת טלפון אחת. פשוט ביזיון. המשפחה הייתה בלחץ.

חשבתי שזה נגמר שם, אבל אתמול נסעתי לבאר שבע לפגוש את המשפחה של הנרצח השני, דסטאו צ'קול, זיכרונו לברכה, שגם הוא נרצח בדם קר על ידי נערים פושעים, בזויים. נדהמתי לגלות שוב את אותו התסריט המעוות: הגופה עדיין מוחזקת במכון לרפואה משפטית ועדיין לא שוחררה לקבורה. למה? כי משטרת ישראל פשוט לא העבירה את מסמכי הרצח למכון. תוך כדי שאני מקבלת את הידיעה הזאת הקמנו חמ"ל של ממש בתוך בית האבלים. שוחחתי ישירות עם המכון לרפואה משפטית, העלינו את דובר המשטרה על הקו ולא שחררנו. אחרי התערבות מסיבית שלי ושל הצוות, המסמכים שוחררו סוף-סוף למכון כדי שינתחו את המנוח היום. כרגע, עכשיו, הוא מובא למנוחות.

אני מסתכלת על המחדל הזה ופשוט רותחת, כועסת. כל הסיוט הביורוקרטי והנפשי הזה היה יכול להימנע בקלות. מספיק שהיו נותנים למשפחות האלה לדבר בשפה שלהן, להבין אותם ברגעים הקשים האלה. מדברים פה על עולים חדשים, למרות שהם כמעט עשור בארץ, אבל קשיי שפה וקשיי תרבות – עדיין רואים אותם. לצערנו, הרצח מזעזע – צעירים כל כך, קטינים, היום רוצחים אנשים. אני שואלת, מאיפה זה בא לנו? איפה טעינו? איפה שגינו? ומדובר על כל החברה הישראלית כולה. מה עלינו לעשות?

דברים כאלה לא יחזרו. איך יכול להיות שבשבוע אחד עשרה אנשים נרצחו? הפעם, מה ששונה, הרוצחים הם קטינים. זה לא סתם בא. איך החברה שלנו נראית היום? אני פשוט אומרת, בושה לנו. בושה. אי-אפשר להמשיך בדרך הזאת.