מצבה ההומניטרי של ביאפרה והצורך בעמדה ישראלית ערכית בזירה הבין-לאומית

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה, אדוני.

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, בטרם דבריי אני מקדם בברכה – אני רואה תלמידים – דור ההמשך שלנו כאן, אורחים שלנו בכנסת, ברוכים הבאים. אני עולה לכאן היום, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אורחים ביציע, כדי להשמיע קול שנדחק יותר מדי שנים לשוליים של הפוליטיקה הבין-לאומית. יכול להיות שיהיו כאלה שירימו גבה, למה אני מעלה כאן בכנסת את הנושא הזה, אך בהמשך הדברים הם אולי יבינו. אבל הקול הזה, שהושתק שנים רבות, מהדהד בחוזקה בתוך המצפון היהודי האנושי שלנו.

אני מבקש להעלות את הנושא של מצבם ההומניטרי של בני חבל ביאפרה בניגריה. חבריי חברי הכנסת, אנחנו מדברים על אוכלוסייה גדולה מאוד. יש כמה גרסאות, אם זה 50 או 70 מיליון בני אדם. רובם בני שבט האיגבו, אלו אנשים שרואים את עצמם כחלק מאותם עשרת שבטים אבודים של העם היהודי. הם רואים את עצמם כצאצאי שבט גד, יהודים ששמרו על מסורת אבותיהם במשך דורות בלב אפריקה. הם נושאים את עיניהם תמיד לירושלים, לא רק כמקור דתי אלא כמודל לתקומה לאומית, לחירותו ולזכותו להגדרה עצמית על אדמתו.

אבל המציאות שהם חווים בחבל ביאפרה היא רחוקה מאוד מעצמאות, מהגדרה או ממה שנקרא חירות. הם נמצאים שנים רבות במציאות של רדיפה, של דיכוי ושפיכות דמים. ההיסטוריה של ביאפרה רצופת טרגדיות שקשה לתפוס. בין השנים 1967 ל-1970, כשביאפרה ניסתה להכריז על עצמאותה, העולם עמד מנגד כשמיליוני בני אדם נרצחו, נטבחו או מתו ברעב כתוצאה ממצור אכזרי.

תמונות הילדים המורעבים – כולנו כילדים זוכרים את הבטן הנפוחה. זה הפך להיות מושג בין-לאומי לרעב ולמצוקה. התמונות האלה מביאפרה היו אלה שזעזעו את המצפון של העולם בשנות ה-60, אך העולם המשיך לשתוק והמצור נמשך עד לכניעתם. מאז ועד היום המספרים הם בלתי נתפסים. הנתונים שבידינו מצביעים על כך שמאז סיום המלחמה ההיא ועד ימינו נרצחו כשני מיליון וחצי בני אדם מבני ביאפרה. בסך הכול לאורך כל השנים אנחנו מדברים על אובדן של כשישה מיליון נפשות – שישה מיליון, מספר מצמרר, מזעזע ומזכיר לנו משהו – את מה שאנחנו עברנו כיהודים. המספר הזה מרעיד את הלב ואת אמות הסיפים.

כיום המצב שם מחמיר: מצפון ניגריה פולשים מוסלמים קיצוניים המבקשים להשתלט על חבל ארץ זה בחסות שתיקה ואף עידוד של השלטון המרכזי. בני האיבו עומדים בפני ברירה אכזרית שהציב בפניהם בעבר שר המשפטים הניגרי: להתאסלם, למות או לחיות בגלות נצחית. ואני שואל שאלה רטורית: למה אנחנו צריכים להתערב? המצפון היהודי מחייב אותנו. המצפון היהודי מחייב אותנו להתערב ולזעוק – ואני מסיים, אדוני היושב-ראש, תודה על המחווה מבחינת הזמנים - -

- - אני מסיים ואומר – על משרד החוץ להעלות את הנושא הזה בכל פלטפורמה, בכל פורום בין-לאומי, לעורר את המצפון האנושי של אומות העולם שלעיתים אנחנו בתחושה שהוא לא קיים, כפי שחווינו זאת אנחנו על בשרנו, ולעיתים גם חווים עם הצדק, עם המוסר הכפול, סולם ערכים מזויף למראית עין.

ולכן כאן מעל במת כנסת ישראל אני קורא לעולם הגדול, לעולם כולו, להתעורר, להעלות זאת לסדר-היום, ולשר החוץ שלנו ומשרד החוץ שלנו, להעלות את הנושא בכל פורום או בכל פלטפורמה אפשרית. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.