קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, צר לי שהמליאה ריקה, אבל זה נושא שאנחנו נמשיך ונדון בו גם בוועדות. שנת 2026, מר וסרלאוף, תתאר לך שהילדים שלך או שלי הולכים לבית הספר, ובבית הספר מפרקים להם את הצורה בגלל ארץ המוצא שלהם. תחשבו על זה שבשנת 2026 מדינה של פאזל שלם – ההורים שלי הגיעו מליטא, שלו מאוקראינה, שלך ממרוקו, שלך תושבי ישראל הרבה שנים, לא יודע מאיפה במקור, ערבים, חרדים, דתיים – פאזל שלם של מדינת ישראל, ומפרקים את הצורה לשתי בנות מקסימות בגלל שהן הגיעו מברית המועצות לשעבר רק בגלל שהן רוסיות, רק בגלל שיש להן מבטא רוסי, רק בגלל שהן לא צבריות. פירקו להן את הצורה, משכו להן בשיער, הפילו אותן לרצפה, אגרופים, מכות. ואם זה לא היה מצולם ומגיע לתקשורת לא היינו מדברים על זה, כי זה קורה כל יום, דקה-דקה, שעה-שעה. מדינה גזענית עם חינוך אפס, עם פעילות אפס של משרד החינוך כדי לגדוע את זה.
אני הגעתי לארץ בשנת 1972, אני התביישתי לדבר ברוסית. בגלל זה הרוסית שלי כל כך גרועה. התביישתי. רציתי להיות צבר, כי צחקו על הילדים מרוסיה.
כי צחקו על המבטא הרוסי וגם על אימא שלי, רופאת ילדים. למה? כי היה לה מבטא רוסי, כי היא הייתה מתלבשת בצורה אירופית. אותו דבר עושים לאתיופים ועשו למרוקאים ולערבים. איפה החינוך שלנו? איפה היהדות שלנו? וכשאני ראיתי את המקרה שבוע שעבר, אדוני היושב-ראש, אתה יודע טוב מאוד – אני לא ידעתי מה לעשות עם עצמי. כי זה גם חבר שלי, דימה, הבחור הזה מנתניה, אבא של ולריה, וזו גם העיר שלי וגם בית הספר שהבת שלי למדה בו. כל כך התביישתי שבנתניה, בשכונה הכי יקרה, בעיר ימים, בבית הספר חיים גורי – קרה דבר כזה.
נסעתי אליה הביתה, דיברתי עם ולריה ואמרתי לה דבר אחד: תהיי חזקה. דווקא עכשיו תחזרי לבית הספר עם ראש מורם, אל תתקפלי, תראי את החוזק שלך. אנחנו נעשה את מה שצריך לעשות. ואמרתי לדימה, אנחנו פה בכנסת – ביחד, גם איתך, יבגני, דיברנו על זה, ואנחנו נעשה את זה – אנחנו נפעל ונעשה דיונים, ואם צריך נחוקק ונדאג לזה שמשרד החינוך יעשה את מה שהוא צריך לעשות כדי שיטפלו בנושא הנורא הזה. שלא יקרה עוד פעם, לא לבת שלך, לא שלי ולא של אף אחד אחר. ילדים לא צריכים לפחד ללכת לבית הספר בגלל שהם נולדו ברוסיה או במרוקו או באתיופיה. זה לא יכול להיות, דבר כזה. אחרי זה הם מגיעים לצבא והם באותו טנק, ואתה רואה באותו טנק ילד אתיופי וילד רוסי וילד דרוזי נלחמים למען מדינת ישראל. אז בטנק זה בסדר? וללכת לבית ספר זה לא בסדר?
אז אנחנו, מיכאל, כולנו ביחד, אנחנו לא נעזוב את הנושא. אני מבטיח, דימה, ולריה וכל מי שחווה את האירועים המזעזעים האלו: אנחנו לא ניתן לזה לקרות במדינת ישראל. אנחנו נטפל בזה עד הסוף. יש פה חברי כנסת חברתיים שיתקפו את הנושא הזה מכל זווית – מכל זווית. תודה רבה.
463 מילים של סימון דוידסון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.