דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר אברהם בייגה שוחט

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, אדוני ראש האופוזיציה, כנסת נכבדה, בייגה שוחט נולד ב-14 ביוני 1936 בתל אביב בעיצומם של מאורעות הדמים. בספרו האוטוביוגרפי שיצא לאור בינואר 2024 כתב: ב"יום היוולדי, 14.6.36, כ"ד בסיוון תרצ"ו, בישרה כותרת העיתון 'דבר': 'שוב נשפך דם יהודי בדרך יריחו ובכביש ליד הקסטל'. בעמוד 3 הופיעה מודעה קטנה: 'ברכה שלוחה, לחברינו צבי ופניה שוחט, בהולדת בנם בכורם'. על החתום: 'חבורת הבניין'." משפחתו התגוררה במעונות העובדים ח', בין רחוב בן יהודה, נורדאו וירקון – שכונה בעלת אופי, מפא"יניקית, מפלגת עבודה קלאסי, עם הרבה ציונות ושליחות ציבורית.

כינויו "בייגה" ליווה אותו כל חייו. הכינוי בייגה נולד מכך שאימו עמדה במרפסת בקומה השלישית והייתה קוראת לו ביידיש פייגעלע, ומזה נולד פייגה, ומכך – בייגה. אבל הוא הקפיד על השם הזה, בייגה, וגם כשהוא רץ בפעם הראשונה בפריימריז במפלגת העבודה הוא רשם גם בתעודת הזהות שלו את השם בייגה. הוא עצמו נהג לציין בחיוך שמעולם לא סבל מבעיית אכילה, ואף כינה את עצמו "שמנמן זריז". כנער היה חבר בתנועה המאוחדת, בקן הימי בשדרות נורדאו, סמוך מאוד לביתו. שם, בגיל 11, הכיר את תמה, לימים אשתו, בתו של אשכול – מי שלא יודע.

עוד בילדותו גילה סקרנות אינטלקטואלית יוצאת דופן. הוא מאוד התעניין בהיסטוריה של מלחמת העולם השנייה, וכשהגיע לביתם שבועון סובייטי בשם "אוגוניוק" ושם הופיעו השמות של כל הגנרלים של הצבא האדום, הוא למד אותם בעל פה. באחת השיחות הקצרות שהיו לי איתו הוא הזכיר לי כמה שמות, בדק אם אני מכיר אותם. היה מאוד מעניין לשמוע את זה ממנו.

הוא התגייס לנח"ל המוצנח, ואחר כך עבר לקיבוץ ניר עוז – ביטוי מוקדם לחיבור שלו להתיישבות, לפריפריה ולערכי העבודה. כפי שכבר הזכיר פה היושב-ראש, הוא למד בטכניון, היה יושב-ראש האגודה, והיה ממקימי ערד וראש העיר הראשון שלה. הוא הפך את ערד דאז לפנינה, והיה במשך 21 שנה ראש העיר ערד. בפעם הראשונה הוא נכנס לכנסת ב-1988, וכיהן פה בכנסת בהרבה תפקידים מרכזיים, כמו יושב-ראש ועדת הכספים, יושב-ראש ועדת הכלכלה, ובהמשך – כשר האוצר ושר התשתיות הלאומיות.

ב-2001 התקיים טקס חילופי שרים, בייגה היה שר התשתיות ואני מחליפו. ובפגישה אז הוא אמר לי: שמעתי עליך שאתה בולדוזר ויודע לעבוד, אני מציע לך שתשים לב לאתגר העיקרי שלך, וזה מים, ואני מציע לך לחשוב על התפלה. זה היה מדהים, כמה הבן-אדם ראה רחוק וגם הבין את התשתיות. אני נכנסתי בתקופת הבצורת הכי חריפה שהייתה במדינת ישראל, היו הצעות לייבש מדשאות, ואת הרכב היה אפשר לרחוץ רק עם דלי ועם מטלית.

כן, וכל מיני פטנטים. ואז התעורר פה ויכוח איך לפתור את בעיית המים. היו כל מיני פטנטים שונים ומשונים, כולל יבוא מים מטורקיה, ואז, עוד פעם, חזרתי לרעיון של בייגה, ובאמת אישרתי את תוכנית ההתפלה. ובסוף, היום, מבחינת מי שתייה, 70% ממי השתייה הם מים מותפלים.

כשר האוצר שילב בייגה הבנה עמוקה גם בכלכלה וגם בראיית שווקים רחבה ומחויבות חברתית. הוא הוביל שורה של רפורמות, מן החשובות במשק ובחברה הישראלית, כמו למשל אותו חוק ביטוח בריאות ממלכתי; הפרדה בין ההסתדרות הכללית לקופת חולים כללית. הוא גם זה שעמד ומכר את כל המפעלים של ההסתדרות הכללית וגמר עם פיצול האישיות – הפך את ארגון העובדים לארגון עובדים ולא גם ארגון עובדים וגם מעסיק גדול, מן הגדולים במשק. ובכהונתו הוא גם הביא צמיחה ל-8.9%. זו, להערכתי, הצמיחה הכי גבוהה שהייתה אי פעם במשק הישראלי.

כשהייתי שר האוצר יצא לי כמה פעמים לדבר איתו, ויתרה מזאת, זכיתי גם לשבחים ממנו בתקשורת. הייתה, כנראה, הערכה הדדית, ולא פעם הרמתי טלפון ושמעתי ודיברנו. אבל מה שבלט אצלו הוא שמעל כל עמדה פוליטית שלו וצרכים כאלה ואחרים הייתה לו מחויבות קודם כול לתפקיד, תפקידו כשר האוצר. באותו ספר אוטוביוגרפיה הוא נותן את הדוגמה הכי מדהימה וגם הכי נכונה: "הורדת המכסים וחשיפת המשק ליבוא הייתה נושא מורכב עבור ראש הממשלה יצחק רבין וגם עבורי, שכן בחלק מערי הפיתוח, שאותן ייצגתי במשך שנים, הייתה תעשיית טקסטיל. בדילמה בין חובתי כשר האוצר להוביל מהלכים לטובת המשק לבין עברי בעיירת פיתוח הכריע תפקידי כשר. היה ברור לי כי ההגנה המופרזת על ידי מכסים גורמת נזק אדיר לכלל תושבי ישראל. האמנתי בכל ליבי שהצמיחה שאליה חתרנו תאפשר לחלק מאלו שאיבדו את מקום עבודתם למצוא תעסוקה אחרת, וכך אכן קרה".

אברהם בייגה שוחט הותיר אחריו שלושה ילדים – יוחאי, אלישבע ונטע – ושבעה נכדים, ומורשת ציבורית של אחריות, יושרה, ראייה ארוכת טווח ואומץ לקבל החלטות לא פופולריות כשהוא משוכנע שהן נכונות למדינה. יהי זכרו ברוך.