גלית, לעלות אחריך זה לא פשוט. אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חבריי חברותיי, חברי הכנסת, כולם. אני רק אגיד, גלית, שההצעות שלנו – אני מצמידה את ההצעה שלי אלייך, אבל אני לא חושבת שזה עניין של ימין או שמאל. ממש לא. אני חושבת שהמצב היום, ואני אקרא מה שכתבתי אבל אגיד את זה בצורה מאוד ברורה: היום, כשיש כל כך הרבה מקומות ופלטפורמות שאפשר להקרין חדשות, ואנחנו רואים בפועל שזה קורה גם בערוצים הפרטיים, גם ברשתות החברתיות, בטוויטר ובכל מקום שאפשר, יש חדשות. זו לא מטרת התאגיד הציבורי.
אני אקרא לכם: לפני כעשור הוקם תאגיד השידור הישראלי במקום רשות השידור מתוך כוונה לבצע רפורמה לייעל, לרענן ולשפר את זירת התקשורת הישראלית. ואכן אין חולק על כך שבמובנים רבים חלה התקדמות ושיפור בתכנים שהתאגיד מביא למסך. אך רפורמה אינה אירוע חד-פעמי. היא תהליך מתמשך המחייב אותנו לעצור מדי מפעם, לבחון מחדש את המציאות ולשאול ביושר האם הכלי הקיים עדיין משרת את המטרה שלשמה הוקם.
התקציב של תאגיד השידור עומד היום על סכום חריג בהיקפו של כ-800 מיליון ש"ח בשנה. אלה כספי ציבור. כסף זה מממן בין היתר מערך חדשות ואקטואליה רחב בשפה עברית, הפועל במקביל לשוק תקשורת פרטי, מגוון, תחרותי ורב-ערוצי, וכל זה במקביל לזירה דיגיטלית פתוחה ונגישה לכל אזרח ואזרחית.
בעולם כזה, כל בר-דעת מבין כי הטענה שלפיה המדינה חייבת להפעיל מערך חדשות ציבורי בעברית פשוט איננה מחזיקה עוד. הציבור בישראל צורך חדשות ממגוון עצום של מקורות והפלורליזם התקשורתי מתקיים גם ללא מימון ציבורי ישיר. מנגד, כאשר בוחנים את היקפי הצפייה וההשפעה, מתברר שהשידור הציבורי בתחום החדשות אינו מצדיק את העלות הכבדה המוטלת על משלמי המיסים.
מכאן נולד הרציונל של הצעת החוק והוא: מיקוד. הצעה זו אינה מבקשת לבטל את השידור הציבורי, היא מבקשת להשיב אותו לייעודו המקורי הערכי. התאגיד נדרש להיות בית ליצירה ישראלית, להפקות מקור, לתרבות, למורשת, לזהות ולמתן מענה לשידורים בשפות שאינן עברית.
בסדר, אבל מותר. אני יכולה להבין את הפלורליזם. מגעיל אותי, דוחה, לא רואה את זה. אבל רגע, מאחר שלי יש - - -
אבל רגע, שנייה, מאחר שלי יש רק שלוש דקות ולך היו עשר, אני רק מנסה לומר שאני כמוך. אני חושבת שצריך להוציא את ערוצי החדשות מהתאגיד הציבורי וכן, זאת ההצעה שלי. בסוף מה שיקבע – יקבע.
אני חושבת שיש בעניין החדשות שוק פרטי שלא צריך להפעיל עוד תאגיד על חשבון הציבור אם יש שוק פרטי כל כך ענף. לא לשם כך נועד השידור הציבורי; הוא כן נועד להפקות מקור, ולא כדי להתחרות חזיתית בגופי חדשות מסחריים, אלא כדי להשלים, להעשיר ולחזק את המרקם התרבותי של החברה הישראלית.
הצעת החוק קובעת את ההפסקה של שירותי חדשות ואקטואליה בעברית בתאגיד, לצד הפרטת רשת ב' והעברתה למכרז מפוקח, תוך שמירה על כללי רגולציה ואחריות ציבורית, ולהמשיך ולעודד הפקות מקור ויצירה ישראלית.
לאור זה, ההצעה מבקשת לצמצם את התקציב של התאגיד לסכום סביר ומידתי – 500 מיליון שקל ולא 800 – בהתאם להיקף הפעילות הממוקד והברור. פחות כסף מכיסו של האזרח, תמורה יעילה לפחות באותה מידה. אני מסיימת, כבוד היושב-ראש. זהו צעד של אחריות כלכלית, של חיזוק השוק החופשי ושל אמון בציבור הישראלי וביכולתו לבחור. זהו גם צעד של חיזוק התרבות הישראלית, היצירה, והזהות המשותפת שלנו. ולכן אני קוראת לכל חברי הכנסת להצביע בעד. שוב, זה לא ימין ושמאל; זה מה שצריך לעשות עם כספי ציבור. תודה.
521 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.