מכובדי וחברי הטוב, היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, חברתי חברת הכנסת גלית היקרה, חבר הכנסת בוארון – לא לכל אחד אני נותנת דקה מזמני, לך אני נותנת באהבה, אני חושבת שאתה עושה פה עבודה מצוינת, ומשמיע קול ערכי מאוד. אני מעריכה מאוד את העבודה שלך וגם את הצעת החוק הנוכחית שלך. כל דקה, כל שנייה שנתתי לך, נוצלה לאמירות הנכונות. יישר כוח.
אדוני היושב-ראש, הממשלה החליטה לתמוך בקריאה הטרומית בהצעת חוק הבנקאות (שירות ללקוח) (תיקון – ביטול עמלת שורה ודמי משמרת), התשפ"ה–2024, של חבר הכנסת אביחי אברהם בוארון ואחרים, בכפוף לכך שהצעת החוק תוחזר לדיון בוועדת השרים לענייני חקיקה לפני הקריאה הראשונה.
חבר הכנסת בוארון, אתה צריך לומר אם אתה מקבל את ההתניה הזו, כי בלעדיה אי-אפשר יהיה להצביע בעד. אחרי שאמרנו את זה, אני חייבת לומר, אדוני היושב-ראש, זאת הפעם הראשונה מזה שנתיים, אני חושבת - - -
ההסכמה ניתנה. בסדר, יופי.
זו פעם ראשונה מזה כשנתיים ימים שאני מופיעה מעל הדוכן הזה כשעל דש הבגד שלי סיכה אחת בלבד, ולא שתיים. את הסיכה של החטופים, סיכת פורום תקווה בצבעים כחול ולבן, הסרתי באותו ערב שבו התבשרנו על מציאת גופתו של גיבור ישראל רן גואילי. מאוד מאוד התרגשתי להסיר אותה, כמו כולנו.
אני באמת רוצה להביע גם עכשיו כאן את תודתי העמוקה לפורום תקווה, לאנשים שהובילו אותו. ראשון לכולם היה חברי הטוב אליהו ליבמן, שאז חשבנו שבנו אליקים חטוף. אגב, מניין הימים שאליקים נחשב כחטוף, לפני שגילו שהוא בעצם נרצח, נהרג, היה רד"ו ימים, ממש כמניין השנים שעם ישראל היה בשעבוד מצרים; צביקה מור, שהמשיך לשאת בגאון, בגבורה גדולה, בערכיות שלא תאומן, באומץ מול תקשורת עוינת שפגעה בו והעליבה אותו והכפישה אותו – המשיך לשאת בגאון את דגל פורום התקווה, פורום שדרש להשיב את כל החטופים תוך הכנעת חמאס, ולא תוך כניעה לחמאס, שבסופו של יום במובנים מסוימים זה מה שעשינו.
כי אני אומרת לך, אדוני היושב-ראש, כל הזמן אומרים, מי האמין? מי האמין שנצליח להחזיר את כולם? אנחנו האמנו שאם תתקבל הדרישה שלנו להיכנס ולהילחם בתוך העיר עזה, למרות שהיו שם חטופים, כדי סוף-סוף לשים רגל על הצוואר של החמאס ולא לעצור בשום פנים ואופן לשום עסקה חלקית, האמנו שזאת תהיה הדרך להשיב את כולם בבת אחת – וצדקנו. היה מאבק קשה להגיע ליעד הזה – וצדקנו.
ככה הגענו ליעד הזה, האמנו בזה. הצלחנו להאמין בזה בזכות אנשים כמו צביקה מור, בזכות נשים כמו דיצה אור, אימא של אבינתן, שהייתה חברה פעילה בפורום הזה של תקווה. גם טליק גואילי הייתה חברה פעילה מאוד בפורום תקווה. הכרתי אותה לפני כשנתיים, אולי קצת יותר משנתיים. כבר אז היא אמרה, אני טליק גואילי, אימא גאה. ככה היא אמרה – אימא גאה.
זקיפות הקומה הלאומית הזו, שבתנאים בלתי רגילים טליק וכל חברי פורום תקווה הנחילו לכולנו, החזיקה אותנו. אני אישית הצלחתי להתמודד עם האתגרים הקשים האלה ועם קמפיין סתימת הפיות הזה שהיה פה – בזכותם. אני מנצלת את הבמה הזו כדי לומר לפורום תקווה תודה מעומק הלב.
הסיכה שנשארה, אדוני היושב-ראש, היא הסיכה של פורום הגבורה, שמובילים אותו הורים ומשפחות של חיילים שנפלו בקרבות. הם הקימו את הפורום הזה כדי לבוא ולומר לנו, אתם חייבים להביא את הניצחון המלא. אתם לא יכולים לנהל את המלחמה הזו רק בשביל להשיב את החטופים, אתם צריכים להשיב את הביטחון למדינת ישראל. זה היעד. את המסר הזה מביא פורום גבורה, תוך שהוא מנחיל לכל מדינת ישראל את החשיבות הזאת של מידת הגבורה ומלחמת הגבורה מול חמאס עד להכרעתו המלאה.
אני רוצה לומר, שמחתי מאוד לשמוע אתמול את ראש הממשלה מבהיר במסיבת העיתונאים שהוא ערך אתמול בערב, שזה היעד שלנו, שלא סיימנו את המלחמה בכך שהשבנו את כל החטופים, אלא שכמו שאנחנו עכשיו שמחים שאין אף חטוף בעזה, ככה חובתנו להביא למצב שבו לא יהיה אף חמאסניק בעזה – אף חמאסניק בעזה ושום נשק בעזה ושום מנהרה בעזה, ייקח כמה שייקח, אבל לפני זה אנחנו לא מתקדמים לשום מקום. כך אמר ראש הממשלה – זה היעד שלנו עכשיו.
האנשים האלה, אנשי פורום הגבורה, אם זה יהושע שני, האבא של אורי, השם ייקום דמו, ואם זה איציק בונצל, ואם זו משפחת פיטוסי ועוד ועוד משפחות, אני לא זוכרת עכשיו את כל השמות של כולם, לצערנו הרב הרב, כי רבים הם – אבל אנחנו מחויבים להם, ואנחנו גם מחויבים להגיד להם תודה, כי הם מצליחים להחזיק אותנו בכל הסיטואציות הבלתי-אפשריות של המלחמה הזו.
ואנחנו מחויבים גם, באמת באמת, לא לוותר, ולהביא את הניצחון באופן מלא. מלא. בשום פנים ואופן לא יהיה מצב – כמו שאמר אתמול ראש הממשלה – לא יהיה מצב שהחיילים שלנו, שנפלו בעזה, אנחנו, אחרי שהם נפלו, ניקח את עזה ונמסור אותה לרשות הפלסטינית. הרשות הפלסטינית היא אויב מר. היא אויב מר. הרשות הפלסטינית, שהבטיחה – סתם אתן כדוגמה: זה שהם מחלקים תגמולים למחבלים, לכל המחבלים, מכל הזרמים, מכל הסוגים, מכל המניעים, מכל הארגונים, על פי חוק, את זה אנחנו יודעים; אבל האם אנחנו יודעים שהרשות הפלסטינית מחנכת את הילדים מגיל אפס לשנאת ישראל, לאכזריות, ממש לאנטישמיות לשמה, להשמדת ישראל? זה החינוך שהם מקבלים. אגב, לא רק בשעת חינוך, גם בספרי המתמטיקה ובספרי הפיזיקה ובכל הספרים, מה שהם מקבלים זה שנאת ישראל.
אנחנו לא יכולים בשום פנים ואופן לראות ברשות הפלסטינית גוף לגיטימי. הם בשום פנים ואופן לא מי שיכולים לשלוט בעזה. תפקידנו – לא רק שהם לא ישלטו בעזה, גם ביהודה ושומרון הם לא ישלטו. מי שמחנך ומטיף ומוביל לשנאת ישראל, אין לו זכות קיום. אין לו זכות קיום. לכן בעזרת השם, זה הכיוון שאנחנו הולכים אליו.
את הסיכה הזו, אני, בעזרת השם, בלי נדר, מתחייבת לשאת על הבגד.
עד שהמטרות הנוספות האלה יושגו ועד שנסיר כל איום מעזה כלפי ישראל. אני קוראת לכל חברי הכנסת לענוד את סיכת פורום הגבורה, ולא להסיר אותה עד שיצא מעזה החמאסניק האחרון. כמו שהוצאנו את החטוף האחרון, את החמאסניק האחרון אנחנו נוציא מעזה, ואת הנשק האחרון, ואת המנהרה האחרונה. עד שזה לא יקרה, פורום הגבורה ימשיך להוביל אותנו, כפי שהילדים שלהם, הגיבורים האלה – שאנחנו זוכרים אותם, מזכירים אותם, נושאים את זכרם הטוב ומשתדלים ללכת בדרכם – גם הם מובילים אותנו.
תודה רבה. כמו שאמרתי, הממשלה תתמוך בהצעת החוק.
960 מילים של אורית מלכה סטרוק. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.