תודה רבה.
תודה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, חברתי חברת הכנסת אתי עטייה, שהביאה הצעת חוק בתוך השנה להסתלקותו של מורי ורבי, הרב מאיר מאזוז, ראש הישיבה, זכר צדיק לברכה, שנפטר במוצאי שביעי של פסח בשנת תשפ"ה – בשנה האחרונה.
בעיניי, להביא חוק שמנציח אדם כל כך גדול זה דבר מופלא, זה דבר שהוא ראוי להערכה, והלוואי ואני יכולתי להגיש את החוק, רק שכשר אני לא יכול להגיש חוקים שהם לא במשרד התקשורת. אבל בוודאי שמחתי לראות את החוק שלך בוועדת שרים לחקיקה ולתמוך בו; אבל אני חושב שיותר מהכול, הרב מאזוז, זכר צדיק לברכה, לא באמת צריך איזושהי ראיה נוספת להנציח את מורשתו.
מורשתו של הרב מאזוז פרוסה – כמו שהיה שם בזמנו בחורבן, שהוא שלח את אותו גוי, להבדיל, שלח גוי. רבי יהודה בן בבא בא אליו איזה גוי ואמר לו: מה החלק הכי טוב שאפשר לקחת מהקורבן ולאכול אותו? מה החלק הכי טעים בקורבן? אז רבי יהודה בן בבא הבין שאותו אחד רוצה ללכת ולרמות את היהודים ולאכול חתיכה מהקורבן, שאסור לגוי לאכול – קורבן פסח. כתוב: "וכל ערל לא יאכל בו". אז רבי יהודה בן בבא הבין את זה, אמר לו: תבקש לאכול את האליה, האליה זה החלק הכי טעים. למה הוא אמר לו את זה? כי האליה, אסור לאכול אותה, האליה מקריבים אותה, היא עולה, מקטירים אותה למזבח.
אבל כשהגיע אותו אחד לבית המקדש ואמר, תנו לי את האליה, אני רוצה לאכול את זה, רבי יהודה בן בבא אמר לי. אמרו לו: לא יכול להיות שרבי יהודה בן בבא אמר לו לבקש את האליה, כנראה שיש כאן משהו. בדקו אחריו וראו שהוא לא יהודי. אז שלחו לרבי יהודה בן בבא, אמרו לו: אתה יושב – איפה שאתה יושב, אני לא זוכר את העיר שלו – ומצודתך פרוסה בירושלים.
למה נזכרתי בסיפור? כי רציתי לומר את המשפט לגבי הרב מאזוז, מצודתך פרוסה, מצודתו פרוסה בכל רחבי הארץ. איפה שאני גר, בשדות נגב, יש בית ספר לבנים ובית ספר לבנות, וקהילות וישיבת ברכת השם וברכת רחמים, ובאלעד ובנתיבות ובאשקלון – בכל מקום פרוסים תלמידיו ותלמידי תלמידיו. המורשת של הרב מאזוז היא מה שהוא הנחיל לציבור הספרדי, את שיטת הלימוד הספרדית, את שיטת הלימוד של חכמי ספרד מימים ימימה.
המורשת הזו, עלוני השבת של עכשיו – בעבר זו הייתה דרשה שהוא היה נותן מדי מוצאי שבת – עלוני השבת האלה הפכו להיות עכשיו דרשות שהוא נתן עשרות שנים אחורה ומוציאים אותן לאור, רואים כל מילה, איזו מתיקות, אילו דברים. שיטת העיון הספרדי בלימוד גמרא, המורשת, השמירה על המסורת שלנו, על המנהגים שלנו, בשבוע הבא סעודת יתרו, וליל הבשישה של ראש חודש ניסן, כל דבר שקשור במסורת ובמורשת, זאת מורשתו של הרב באמת. זאת המורשת האמיתית. תלמידים שיושבים ולומדים לפי השיטה שהוא הנחיל להם, התפילה שמתפללים בהתאם לכללי הדקדוק, כמו שיש בסידורים, במחזורים של איש מצליח, בתיקון סופרים של איש מצליח, שממנו לומדים איך לקרוא בתורה, כל המורשת האמיתית היא המורשת הזו.
להנציח את זכרו, זה חשוב מאין כמותו, אבל צריכים לדעת שמאוד קשה להוסיף ערך מוסף להנצחה שכבר קיימת. צריך כאן המון המון מחשבה איך להנציח במורשת משהו שעדיין לא התפשט, שעדיין לא פרוס כבר בכל רחבי הארץ; איך לקיים אתר מורשת כזה, איך לקיים הנצחה כזאת של הרב. בשביל זה צריך להתייעץ עם אחיו, גם כן מורי ורבי, הרב צמח מאזוז, שייבדל לחיים טובים, וכל תלמידי הישיבה ואלה שהיו מקורבים לרב, ולראות מה הדרך האמיתית שהרב היה רוצה שמורשתו – כשהיו באים לרב לבקש ברכות, הרב היה אומר: אני לא אדמו"ר, תתפללו לקדוש ברוך הוא, התפילה הפשוטה בין האדם לקדוש ברוך הוא, זאת הדרך. זאת הדרך באמת לקבל דברים.
כשהייתי בא להתייעץ איתו, הוא היה אומר לי: 60 יועצים יהיו לך, בסוף תשמע בקול עצמך. השיטה של חכמי ספרד היא לתת עוז, לתת רוח יהודית, רוח של גאווה יהודית, שלא יבוש מפני המלעיגים עליו, ומצד שני, גם לדעת לקבל החלטות; לדעת לקבל את ההחלטות שלך גם אחרי ששמעת עצות אחרות, ונראה לך שזאת ההחלטה המושכלת הנכונה לקבל אותה.
הדרך הזאת, הדרך של חכמי ספרד, מהרמב"ם וכל מורשת יהדות ספרד – הפיוטים, הדקדוק והשפה העברית עם הכללים האמיתיים שלה – לא כמו ששיבשה אותה הרבה האקדמיה ללשון העברית. פגשתי לאחרונה את נשיא האקדמיה. הוא בא לחלק חוברת בישיבת הממשלה. אמרתי לו, איך יכול להיות שאתה, נשיא האקדמיה ללשון העברית, כותב בפתח הדברים שלך: קוראות וקוראים יקרים? איפה שמעת דבר כזה בעברית? הוא הרים לי ידיים ככה, כאילו זה מה שהשתבש.
האקדמיה ללשון העברית, למשל, ביטלה את הכלל ואמרה: בג"ד כפ"ת אחרי אהו"י, שאנחנו יודעים לפי הכללים והקפדנו על זה מאוד בישיבה, שבג"ד כפ"ת אחרי אהו"י זה בא בלי דגש, כמו הדוגמה שאמרתי כאן: נקי כפיים, האקדמיה אמרה, לא, זה לא חשוב. אז יש דברים שהאקדמיה שיבשה בעצם את הלשון מתוך כניעה למה שקורה ברחוב, לשפה המדוברת, אבל אנחנו בישיבה אצל הרב למדנו את כללי הדקדוק, למדנו את חוכמת העיבור.
אני לא חושב שיש כאן אחד במליאת הכנסת או בכל הבניין הזה של הכנסת, שיודע מה הזמן שעובר בין מולד למולד של הירח, חוץ ממני, שלמדתי אצל הרב מאזוז. אתה יודע, היושב-ראש? תלמד: כ"ט י"ב תשצ"ג, זה משהו שקשור לחוכמת העיבור; לדעת איך מעברים את השנים, איך קובעים את החודשים: איזה חודש מלא וחסר; איזו שנה מעוברת וחסרה. כ"ט י"ב תשצ"ג זה 29 ימים, 12 שעות, ותשצ"ג חלקים של שעה, שזה מתוך 1,080.
המון המון חוכמה שהרב לימד בישיבה; המון דברים שאף אחד לא נגע בהם באף ישיבה אחרת – חוכמת העיבור וחשבון, חוכמת התכונה, לשון וטעמי המקרא, איך לקרוא בתורה. קוראים מתוך הישיבה נמצאים בכל מקום. אנשים יודעים את זה. אתה נמצא בטיול, ואם יש בחור מכיסא רחמים, הוא זה שיכול לקרוא בתורה באותו רגע בלי להכין. למה? כי יודעים כולם, לומדים כל שבוע את הפרשה.
חברת הכנסת עטייה, יהיה לך קשה מאוד למצוא דרך לתת ערך מוסף להנצחת המורשת, כי המורשת שלו נפרסה כבר בחייו בכל רחבי הארץ וגם בעולם, בהרבה קהילות בעולם. לכן אני מברך אותך על הצעת החוק הזו. אני אשמח מאוד להיות שותף, ובטח לתמוך. היא בעצם לא חוזרת לוועדת שרים, אז טוב שכך, ואני חושב שצריך לעשות את זה בעצה אחת עם אלה שמכירים את הרב מקרוב ומכירים את מורשתו האמיתית, המורשת של הנחלת התורה, של הנחלת המורשת הספרדית, גם את העיון התוניסאי, כמו שהיו קוראים לזה, וגם את כל את כל החוכמות שמקיפות את התורה.
הרב היה אומר: "חׇכְמות בנתה ביתה חצבה עמודיה שבעה". התורה, מקיפות אותה כל החוכמות. צריך ללמוד, נכון, "הפוך בה והפוך בה דכולא בה", כל החוכמות נמצאות בתוך התורה, אבל כדי להבין תוספות במסכת סוכה, אתה חייב להבין גם הנדסה, אתה צריך להכיר את משפט פיתגורס.
הגמרא אומרת, למשל, "כל אמתא בריבוע אמתא ותרי חומשי באלכסונה". זה עוד לפני עוד לפני משפט פיתגורס. כל אמה – כשיש לך אמה על אמה – האלכסון שלה זה אמה ושני חומשים, זה 1.4. זה לא מדויק, התוספות אומרים שם "לא דק", זה לא מדויק, כי משפט פיתגורס, אנחנו יודעים שזה לא 1.4, אלא שורש 2 – 1.414. זאת רק אחת מיני רבות מהסוגיות שכדי להבין את התורה לעומק, צריך להכיר גם את הליבה. ואת הליבה הזאת, את החוכמות האלה שמסביב – לא הליבה, הליבה היא התורה – החוכמות שמקיפות את הליבה הזאת, זה חוכמות שלמדנו ושהרב הנחיל ולימד גם איך לדעת ולהכיר את הדברים האלה.
עוד דבר, למשל – מבחינתי, המורשת של הרב, אני לא אגיד שחוק הגיוס הוא המורשת של הרב, כי חוק הגיוס הזה יש בו גם בעיות מבחינתי, כשיש כאן עונש קולקטיבי שאומר שגם אותם עילויים, שכולם מסכימים שילמדו, גם אותם אלו שתורתם אומנותם, גם הם יקבלו עונש, בסופו של דבר, אם חלילה לא יעמדו ביעדים, זה דבר לא טוב בחוק. אבל המורשת של הרב, כשאני כבר הייתי נער בן 15, 16, הוא היה אומר לנו: מי שלא לומד, חייב להתגייס, "האחיכם יבֹאו למלחמה ואתם תשבו פה?" אז המורשת הזאת, טוב שהיא באה לידי ביטוי.
עוד משפט אחד לגבי בהמה אחת, שישב כאן ופער את פיו, פער את פיו בעזות מצח כנגד הרב. אחד מחברי הכנסת פה – הוא יודע מי זה, וגם את יודעת מי זה – הזלזול שלו מעיד יותר מכול על הריקנות שלו. עפר לפיו. תודה.
1,290 מילים של שלמה קרעי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.