קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אין פה כל כך הרבה. טוב שטלי נמצא פה.
האמת, ברשותכם אפתח בפסוק מפרשת השבוע.
ברשותכם, אני אפתח מפסוק מפרשת השבוע שקרא האלוף יניב עשור מעל המיטה של רן גואילי. ראיתי אותו קורא את הפסוק האלמותי הזה: "ויקח משה את עצמות יוסף עִמו כי השבֵע השביע את בני ישראל לאמר פקֹד יפקֹד ה' אֶתכם והעליתם את עצמֹתַי מזה אִתכם".
המחויבות של עמנו לחיים, לחטופים, מקבלת משנה תוקף מתוך ההבנה שאנחנו רואים בחללינו ובמתינו חיים אף במותם. עם הנצח ינצח, ומי שמחנך את בניו למוות, לאהבת המוות, לא יחיה על אדמת הקודש הזו.
אחיי ורעיי, ד' בשבט 1948. זוג צעיר בצפון הארץ צועד לכיוון השייח', שיושב צמוד אליהם, בשכנות אליהם, משבט ערב אל-זבח. הם ניגשים אליו כדי להזמין אותו לחתונתם. לא יודע אם אתם מכירים את הסיפור. אנחנו נמצאים חודש אחרי הטבח שעשו בלוחמי הל"ה. עלי בן-צבי, הבן השני של נשיא ישראל, יצחק בן-צבי, הולך להזמין את השייח' משבט ערב אל-זבח לחתונה. איפה הם מוצאים אותו? הוא פורס להם שולחן, פותח בפניהם כמו שצריך. עלי וארוסתו חוזרים אחר כך לקיבוץ, לבית קשת, ומספרים לכולם איזו הכנסת אורחים ואיזה כיף. עוד רגע הולך לפרוץ פה שלום גדול עלינו.
אבל תחשבו על התמונה הזו, על התמימות, על הנאיביות. לא עוברות 24 שעות ועלי בן-צבי מקבל הודעה שמקיפים את היישוב שלהם בני דודים. הוא אומר להם: זה שום דבר. אנחנו בשכנות טובה איתם, אנחנו חברים שלהם. הם, כמובן, יוצאים לשם שמונה אנשים, אחד הולך עם לג אחד לאחור. וכולכם יכולים להבין בדיוק מה קרה להם, איך התייחסו אליהם אותם אנשים – טבחו בהם. לא יכלו לזהות את הגופות, בדיוק כמו שקרה ב-7 באוקטובר, בשמיני עצרת, בדיוק כמו שקרה בתרפ"ט, בדיוק כמו שקרה ללוחמי הל"ה, בדיוק כמו שכולכם מכירים מההיסטוריה שלנו. אותם השכנים הפורעים של אותו השבט לא לבשו בגדי חג. הם ארבו לעלי ושישה מחבריו והם טבחו בהם.
אני רוצה לומר לכם, אדוני היושב בראש, חבריי חברי הכנסת, למה התחלתי בסיפור הזה ביום שאנחנו מחוקקים חוק או מתכוונים להוביל חוק לזכרו של ז'בוטינסקי – כי הסיפור הזה הוא תמצית הטרגדיה של הנאיביות היהודית. ודווקא זאב ז'בוטינסקי הוא זה שהיה תרופה לנאיביות הזו. ז'בוטינסקי הוא איש של מילים, של תרבות, וכן, גם הומור חד מתער. אני לא יודע אם אתם מכירים. יצא לי עכשיו לקרוא בספר שלו. כשהוא מתכתב עם בן-גוריון והוא מספר לבן-גוריון, הוא אומר לו: גם אם יכריחוני האדוקים, הכוונה – הדתיים, לאכול גפילטע פיש וללבוש שטריימל משחר עד שחר, בשביל שתקום מדינת ישראל, אני אוכל גפילטע פיש.
יש לו מוכנות להתפשר, אבל לא על ביטחון של מדינת ישראל. ז'בוטינסקי אולי היה מוכן לאכול גפילטע פיש; בשביל מדינה יהודית הוא לא היה מוכן לשקר לעצמו. הוא לא היה מוכן לטשטש את האמת, כן? אולי גפילטע פיש הורג את התיאבון, אבל תהליך אוסלו וההתנתקות וגירוש קטיף הורגים לא את התיאבון – הורגים אותנו. המורשת של ז'בוטינסקי ניתנת לסיכום במשפט אחד כואב: עוצמה מביאה שלום, נאיביות מביאה אסון. תראו את לוחמי הל"ה. חודש לפני הרצח של עלי בן צבי הם ריחמו על מי שהיה שם. יש שאומרים שזה היה רועה - - -
יש שאומרים שזה היה רועה, יש שאומרים שזו הייתה אישה. המוסר היהודי – התמימות היהודית אמרה להם: הם חפים מפשע, כן? ואז הם הוסגרו – התוצאה: 35 לוויות. שיירת הל"ה ונערי בית קשת נטבחו באכזריות מעוררת פלצות בדיוק – אבל בדיוק באותה אכזריות שבה נטבחו חוגגי הנובה ותושבי העוטף. אותן שיטות – אבל האשמה היא עלינו, כי הפסקנו להקשיב לזאב ז'בוטינסקי.
ז'בוטינסקי לימד אותנו שמול ג'ונגל, מול זאב טורף, אתה לא יכול להיות כבש. במאמר "קיר הברזל" הוא כתב את הכלל שכל מדינאי ישראלי צריך לשנן.
כל עם ילידים נלחם במתיישבים כל עוד יש לו זיק של תקווה להיפטר מהם. שימו לב – זיק של תקווה. הנאיביות הישראלית היא זו שהביאה את אוסלו, היא זו שביצעה את הגירוש מגוש קטיף, זו שנתנה לאיראן – אתם זוכרים את אותם אנשים שדיברו על זה שצריך הסכמי שלום עם איראן, הטבחים, רבי-מרצחים שרוצחים את העם שלהם – איתם היינו אמורים לעשות הסכמי שלום? להם היינו אמורים לתת אפשרות לפתח אטום? זה פשוט מטורף.
יושבים אנשים באולם הזה שאומרים שאסור להכריע, צריך להתחשב בדעת הקהל העולמית – מה יגידו האמריקאים? אני שואל אתכם, האם האמריקאים כיבדו אותנו יותר לפני שהיה לנו את יהודה ושומרון, או שבעצם מי שמכיר את ההיסטוריה יודע שכל הקשרים עם האמריקאים נבנו בדיוק אחרי שכבשנו את יהודה ושומרון, את הגולן ואת עזה? העולם מעריך עוצמה, העולם מעריך כוח. הקשר עם האמריקאים פרח רק כשהפכנו למעצמה. שלטון ישראלי ביהודה ושומרון, לצורך העניין, הוא לא מכשול, הוא נקודת חיבור. העולם מכבד עוצמה, העולם בז לחולשה.
ז'בוטינסקי ידע שהחוזקה מביאה בריתות, הנאיביות מביאה רחמים – ואחר כך הספדים. כאן, חברים, אני רוצה לומר משהו כשר המורשת: יוצא לי להסתובב בארץ בכמה בתי מורשת לאחרונה, ואני רואה שם ניסיון מסוכן לטשטש את האמת, לטשטש את המחלוקות ההיסטוריות. אני רואה אנשים שמנסים להפוך את זאב ז'בוטינסקי לשמעון פרס, אני רואה אנשים שמנסים להפוך אותו לאיש של שלום עכשיו בתחפושת, ואני אומר לכם – מי שעושה את זה חוטא לאמת, חוטא לעם, חוטא למורשת, אבל חוטא לדור הבא.
איחוד אמיתי לא בונים על מכנה משותף רדוד, שטחי ורחב; שלום אמיתי, פנימי, לא יגיע מאינטרסים כלכליים משותפים ולא במשחקי כדורגל משותפים. זה נחמד, אבל זה לא מחזיק כלום ברגע האמת. המורשת היא המכנה המשותף העמוק שלנו, לא הרדוד; היא זו שמחזיקה את העץ בסופה, ולא האיילים המתנופפים ברוח.
הממשלה החליטה לתמוך בחוק בקריאה טרומית בסייגים הבאים: ככל שיחליט על כך שר החינוך בסעיף 4 – את שומעת, קטי? וכן מחיקת סעיף 7(6) מהצעת החוק, הצעת החוק תקודם בהסכמת משרדי החינוך, הביטחון, האוצר, ראש הממשלה והמשפטים בכל הקשור להיבטים תאגידיים. הצעת החוק תוחזר לדיון בוועדת השרים לפני הקריאה הראשונה. אלו הסייגים. תודה רבה.
923 מילים של עמיחי אליהו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.