קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, בואו נגיע רגע למהות. הרעיון להצעת החוק הזאת שהגשתי הגיע אליי כשביקרתי את משפחתו האבלה של רועי וסרשטיין ז"ל, חייל ששם קץ לחייו בעקבות שירותו במלחמה. בשבעה התוודעתי להבדל שהמדינה עושה בין פציעה פיזית לפציעה נפשית. לצערי, רועי וסרשטיין חזר לא כמו שהיה. הייתה אחרי זה הודעה שתוקם ועדת אלמוז, שתבחן אם להכיר כחלל צה"ל חייל ששם קץ לחייו בעקבות השירות.
אותו דבר לצערי קרה גם עם ג'וש בון, זכרו לברכה, חייל בודד ששירת למעלה מ-700 ימים במלחמה כצלף. שבועיים אחרי השחרור שלו ג'וש לא יכול היה לשאת את המראות הקשים, הוא עבר דברים שאף אחד מאיתנו לא מדמיין. אתמול נפגשתי עם קרן, מי שהייתה ארוסתו, והחברים שלו, והם שיתפו אותי בגבורת המלחמה, שהוא היה צלף מצטיין ומוערך, שנפער לו פצע נפשי עמוק ומדמם שהמלחמה הותירה בו, והייתה לו התמודדות מאוד מאוד קשה. מהשיח איתם היה ברור שאין ספק שהוא שם קץ לחייו בעקבות המלחמה.
חוק ועדת החריגים הזה שהגשתי, להכיר בחייל לוחם כחלל צה"ל, בא לעשות צדק במקרים האלה. מדינת ישראל היא זאת ששולחת את החיילים, היא זאת ששולחת אותם לקרב. הם הלכו כי הממשלה נתנה פקודה, והפקודה ירדה לצבא וגייסו אותם. במשך יותר משנתיים הם באים לעוד סבב ועוד סבב ועוד סבב, מאות ימים. הם שמים בצד את החיים שלהם, שמים בצד את המשפחה, שמים בצד את העסק, שמים בצד את כל הנורמליות שהם הכירו. אנחנו קוראים לזה "סבב", זה לא באמת סבב, זה פשוט חיים אחרים. אין זה פלא שהנפש שלהם נפגעת. זו טראומה מתמשכת שלא תמיד אפשר באמת לעכל אותה. הם חוזרים הביתה כאילו להפוגה, אבל ההפוגה הזאת היא זמנית ולא באמת נותנת מענה. המדינה היא האחראית ואי-אפשר להגיד שנהיה אחראים רק לחלק מסוים ולחלק אחר לא. החוק הזה אמור לשים קץ לעוול. המשפחה רוצה בהכרה, ההכרה חשובה. תחשבו אפילו על הטקס, שיבוא מישהו מהיחידה וידבר; שביום הזיכרון לחללי צה"ל הם יבואו לבית העלמין ויראו בו כולם גיבור, לא רק המשפחה שיודעת מה היה, אלא כולם; להניח זר, לכבד את זכר הנופל.
פציעה בנפש היא הרסנית לא פחות מפציעה פיזית. תחשבו על מצב שבו אדם נפצע פיזית במלחמה. גם אם עובר זמן מהשחרור, עדיין יכירו בו אם בסוף הוא יסיים את חייו. בפציעה נפשית לא, כי כאילו הקשר מתנתק.
אז מה אני מציעה בהצעה? פשוט שתהיה ועדה שיהיו בה אנשי מקצוע, שיבחנו אם להכיר או לא להכיר. ההצעה אפילו לא אומרת: תכירו בכולם, היא אומרת: תבחנו. לצערי ועדת השרים קבעה שידונו בזה שוב. מתי? בעוד חודש. כולנו מכירים את הנוהל, כדי לא להגיד לא אז אומרים, בואו נדחה והדחייה היא לא באמת דחייה, היא אמירת לא.
אני רוצה קודם כול לפנות לחברי הכנסת. תראו, אני שומעת אין-ספור פעמים בוועדות הכנסת שהכנסת היא הריבון, שאנחנו המחוקקים ואנחנו קובעים. אז אני רוצה לפנות לכולם, גם לחברים בקואליציה: אתם רוצים לקבוע – מה יותר מוסרי, מה יותר צודק מלקבוע שהמדינה אחראית מההתחלה ועד הסוף, גם אם הסוף הוא מר?
אז אני רוצה לסיים קודם כול בתפילה שלא יהיו עוד חיילים שיסיימו את חייהם בצורה הזאת. אני רוצה לסיים בתפילה שיהיו פחות מלחמות ולסיים גם בציפייה שחברי הכנסת בקואליציה יוכיחו שהם באמת רוצים לחוקק ולא להיות פיונים של הממשלה. תודה רבה.
507 מילים של קארין אלהרר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.