קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני מחפשת עם פנסים, איפה השר בן גביר? הוא כנראה נבהל מאירועי אתמול, והיום ברח. זה דפוס ההתנהגות. לבוא, לעשות הצגה: תחזיקו אותי, תחזיקו – אבל כשצריך לבוא ולתת תשובות לדברים האמיתיים, איפה איתמר? איפה החמוד הזה? אינו. טוב, בסדר, ותכף תבינו למה הוא לא פה. כי יש הבדל בין לעשות לייקים וטיקטוקים ולבוא לאיזשהו מקום עם הגדוד של המשטרה, לבין להגיע לכנסת ולתת תשובות לחקיקה אמיתית, לבעיות האמיתיות שאנחנו צריכים להתמודד איתן. אז זה כל הסיפור. זה כל הסיפור.
אני מתכבדת להציג בפניכם את הצעת החוק שלי – איסור טיפול רפואי באסירים ביטחוניים בבתי חולים ציבוריים. התופעה הזאת – אחרי 7 באוקטובר אנחנו ראינו את זה ביתר שאת, כאשר מיטה ליד מיטה, באותה מחלקה, יש מחבל מתועב שרצח ולידו חיילים שלנו ואזרחים שלנו. ואותם מחבלים מקבלים את הטיפול המצוין של מערכת הבריאות הציבורית שלנו, על חשבון משלם המיסים הישראלי, חדר ליד חדר, מול אותו בן אדם שלפני חמש דקות הוא ניסה לרצוח. זו מציאות מחרידה. זה נוגע בקישקע, זה כואב.
אני מקבלת פניות מאזרחים, ממשפחות, שזועקים וצועקים: איך זה יכול להיות? הצוותים הרפואיים במערכת הבריאות הציבורית נאלצים לטפל באותם מחבלים. היו מקרים שהלב נשבר, כאשר אחות הייתה צריכה לתת טיפול למחבל, והמשפחה של האחיין שלה נפגעה ב-7 באוקטובר. המחבלים זוכים לפעמים לטיפול יותר טוב מאזרחי ישראל. מספיק שהמחבל בבית הכלא יתלונן שכואב לו הראש – כולם נבהלים והוא מקבל CT בלי תור. היום אזרח ישראלי צריך לחכות חודשים ל-MRI או ל-CT. מחבלים – הם אצלנו בעדיפות ראשונה.
אני התחלתי את הנושא הזה כבר מזמן. הגשתי והצגתי פה הצעת חוק כדי להגביל את זכויות החולים. זאת אומרת, כדי שהמחבלים יקבלו, אם כבר יקבלו, רק טיפול מציל חיים. כדי לא לפרוס את הטיפולים האלה. הדוגמה הבולטת – סנוואר. סנוואר היה חולה, היה לו סרטן במוח. מערכת הבריאות הישראלית הציבורית דאגה לו יופי יופי. לא רק שהוא נהיה בריא, הוא גם עמד על הרגליים וטבח בנו אחר כך. יש לזה עדויות. אז את הדבר הזה צריך לסיים.
זה בדיוק ההבדל בין הדיבורים, בין התנינים, בין כל ההצגות, בין כן פיתות לא פיתות, לבין המעשים. אז, כשהצגת את הצעת החוק הזו, במאי 2025, משרד הבריאות התנגד. ומה אמר השר בוסו פה על הדוכן? שהם בודקים את הנושא ומנסים להדק יותר את הקריטריונים לגבי מה זה טיפול שמוגדר מציל חיים. במאי 2025, כמעט שנה. מה קרה מאז? לא קרה כלום. כרגיל, הכול בסדר. לצפות שמשהו יקרה – אם זה לא תקשורתי ואם זה לא צהוב והוא לא נוגע לשלטון – כנראה שאני נאיבית.
אבל, באמת, הכנסת עשתה פה עבודה מצוינת. שלושה דיונים בוועדה לביטחון לאומי. שלושה דיונים. בועז ביסמוט ניהל את הדיון, פוגל ניהל את הדיונים. התמונה מחרידה. יש לנו יותר מ-10,000 מחבלים אסירים ביטחוניים בכלא. 10,000. רוצים או לא רוצים – הם חולים, הם צריכים טיפול. מה קורה עכשיו? מביאים אותם לבתי החולים הציבוריים. כל יושבי הראש של הוועדה הסכימו איתי שהמצב הזה הוא בלתי נורמלי. זה פוגע במערכת הבריאות הציבורית; זה פוגע ברגשות הציבור; זה עומס מטורף על שב"ס, כי על כל מחבל צריך להצמיד שלושה מאבטחים. זה פשוט לא נורמלי, זה לא אמור לעבוד ככה.
אז עשיתי שלושה דיונים בוועדה; הזמנתי מחקר בממ"מ, מה קורה בעולם. בעולם אין להם כזאת כמות של מחבלים, אבל יש להם גם ביטחוניים. העולם הפנים, העולם למד, העולם מתנהג אחרת, ברוב המדינות הטיפול ניתן במערכת של שב"ס. ככה הם נוהגים, הם ממש מביאים עד למינימום את ההוצאה של מחבלים מבתי כלא, ומנסים במקסימום לטפל בהם, אם צריך, בתוך כותלי בתי הכלא. כדי לא להעמיס על המערכת הציבורית, כדי שלא יהיו קשיי אבטחה.
מה אצלנו? דיבורים. אצלנו ממשלת ימין ימין, שנלחמת בטרור, שהיא עושה הצגות חדשות לבקרים, משחררת מחבלים לחופשי. אבל כשצריך לטפל באמת – הממשלה מתנגדת. אז החוק נפל לפני שנה כמעט. לא רציתם את זה. שלושה דיונים בוועדה של הכנסת עם מסקנות ברורות שהמצב לא תקין – אפילו יש לי פה ציטוטים של יו"ר הוועדה, צביקה פוגל, שפונה לראש הממשלה ומבקש מראש הממשלה להתערב ולתכלל את האירוע הזה, כדי שהמל"ל ייכנס לאירוע, שהמשרדים יתחילו לדבר בינם ובין עצמם.
להמחשה עד כמה המצב חמור, בדיון האחרון שאלתי את שב"ס: כמה מחבלים בשנה אתם מוציאים מבית כלא לצורך טיפול רפואי בבתי חולים? התשובה: לא יודעים, לא יודעים. שב"ס לא יודע. יש לי פרוטוקול, זה לא המצאה, כל אחד יכול לקרוא. הם לא יודעים, כי הם אף פעם לא נדרשו לזה, זה כאילו בשגרה, זה ברגיל, לכולם נוח. שאלתי את שב"ס: איזה טיפולים מחבלים מקבלים בתוך בתי החולים? אם זה טיפולים שהם בכמויות, אז אפשר להכניס את זה לתוך השב"ס. התשובה: לא יודעים. שאלתי כמה זה עולה, כי על כל מחבל שיוצא מבית כלא לבית חולים בסוף משלמים. זה עובד כמו קופת חולים, בדיוק אותו דבר. התשובה: לא יודעים. אז לא יודעים כמה, לא יודעים מה, ולא יודעים כמה זה עולה.
אז, חבר'ה, מדינה מתוקנת שבאמת רוצה לדאוג לציבור, לשלום הציבור, לרגשות הציבור, להפריד את הסיכון הביטחוני הזה מהמערכות הציבוריות שלנו, לא יכולה ולא אמורה להתנהל בצורה כזאת. אבל זה כנראה באמת קשה, כי צריך לעשות משהו. צריך להפעיל סמכות, צריך להפעיל שיקול דעת, צריך לפעול, צריך לקבל החלטות. זה לא להצטלם עם תמונה צהובה, זה לעשות. אז לזה לא מסוגלים.
ההתנהלות הזאת של ממשלת ישראל ושל השר לביטחון לאומי, שהשב"ס באחריותו, זו התנהלות חסרת אחריות, רשלנית, ופשוט אפילו גובלת חוסר יכולת תפקודית לחלוטין. 10,000 אסירים ביטחוניים, סיכון ביטחוני מטורף, כואב ברמה רגשית לכל הציבור הישראלי, אף אחד מאיתנו לא ירצה למצוא את עצמו בבית חולים כשעל ידו מחבל לכל דבר ועניין.
אז הצעת החוק מבקשת דבר מאוד ברור ופשוט, שכל המחבלים והאסירים הביטחוניים יקבלו טיפול אך ורק במערכת שב"ס, אלא אם כן – וזה אלא אם כן חשוב מאוד – נציב שב"ס יחליט אחרת. זו בדיוק האחריות, וזה מה שהם לא רוצים. נוח כל פעם להגיד: לא יודעים, לא חשבנו, ועדת מטה. אבל ברגע שנציב שב"ס הוא זה שיצטרך לתת תשובה ולקבל החלטה לגבי כל אחד ואחד, כנראה כן יצטרכו לעשות דיווח ולעשות שיקול דעת. אז במקום לעבוד, דוחים את הצעת החוק הזו. עצוב מאוד.
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אני אפנה עכשיו באופן אישי לחברי הקואליציה, קרויזר, וסרלאוף, בועז ביסמוט - -
- - פוגל, עמית הלוי, יעקב אשר, טלי גוטליב, משה סעדה. אתם רוצים שהמחבלים יקבלו טיפול בבתי החולים שלנו על יד אזרחי ישראל, מיטה ליד מיטה? זה מה שאתם רוצים? שההפקרות הזאת, שמה שהיה פה שנים – יימשך הדבר הזה? כמה פניות אני מקבלת, כמה פניות אני מקבלת מאנשים. זה קורה, זה קורה, זה פשוט נוגע לקישקע של הציבור, זה נוגע לקישקע של הצוותים. לא יכול להיות מצב שפעם אחר פעם הכנסת גוררת רגליים ולא רוצה לטפל בבעיה הזאת.
יש לנו 10,000 מחבלים בבתי כלא. הם מקבלים טיפול בבתי חולים שלנו – מיטה ליד מיטה, חדר ליד חדר – עם האזרחים. במיוחד אחרי 7 באוקטובר זה כואב. זה עושה משהו, זעזוע. אז לפני כמה חודשים, לפני שנה כמעט, החוק שלי נפל פה במליאה. אמרתם: זה לא מספיק טוב. אמרתם: משרד הבריאות לא רוצה. בואו נעביר אחריות לשב"ס. בועז, אתה ישבת כיושב-ראש הוועדה, אתה ניהלת את הדיונים האלה. פוגל, אתה ישבת כיושב-ראש הוועדה, אתה יודע מה קורה. באופן אישי פנית, פוגל, לראש הממשלה ואמרת: תעשו עבודת מטה, המצב בלתי נסבל.
כל הסיפור הזה עכשיו, זה לא שהחוק לא טוב. פשוט אתם מפחדים להתעסק בזה. אתם לא רוצים לגעת בזה.
אתה יודע מה, קרעי, שבחיים זה לא יקרה לך, שחלילה, חלילה, תמצא את עצמך או מישהו קרוב אליך, מיטה ליד מיטה, בבית חולים ציבורי, עם מחבל. דבר איתי אז.
דבר איתי אז, בסדר? אני לא מאחלת לך את זה. זו פשוט קטסטרופה, ואתם יודעים שזה נורא; אתם יודעים שזה קורה; אתם יודעים שהדרך הנכונה היא לצמצם עד כמה שניתן הגעה של מחבלים לבתי חולים שלנו; שכמה שיותר זה יקרה בשב"ס; שזה יהיה מפוקח, ושזה יהיה מסודר. היום הם לא יודעים אפילו איזה טיפולים המחבלים מקבלים. הם לא יודעים. אורית, הם לא יודעים כמה מחבלים מקבלים טיפולים בבתי חולים בשנה. את יודעת שהם לא יודעים?
שב"ס ענה לי בדיון. הם לא יודעים כמה מחבלים כל שנה - -
- - מקבלים טיפול בבית חולים, לא יודעים. אילו טיפולים, כמה כסף? אז תמשיכו לספר סיפורים.
אתם חבורת פחדנים אם אתם מצביעים נגד החוק הזה.
1,312 מילים של יוליה מלינובסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.