דברים לזכרו של חבר הכנסת לשעבר עדיאל אמוראי

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, משפחה יקרה, קודם כול, תודה רבה שפניתם אליי, זו זכות גדולה לעמוד כאן בכנסת ולדבר בשבחו של אבא, של סבא, של בעל. באמת, תודה רבה לכם.

אז אני מבקשת להעלות על נס את חייו ואת זכרו של מי שכיהן כאן שנים ארוכות מאוד גם כחבר כנסת, גם כסגן שר – עדי. הוא הלך לעולמו בשיבה טובה, 91. חיים עשירים, חיים מלאים, חיים מלאי השראה. זה איש של עשייה אמיתית. אני חושבת שהמילה אמת מאוד מאוד מאפיינת – איש של אמת. הקריירה הפוליטית שלו, במשך חמש כנסות, כמי שכיהן כסגן שר האוצר בתקופות מורכבות מאוד, זכורה בעיקר בזכות יושרתו ומקצועיותו.

עדי, אני חושבת, הוא מי שאפשר לכנות מורשת ישראל האמיתית. זה שילוב של בקיאות עמוקה במקורות, אהבה לתרבות, מקצוען, יושרה אישית ללא פשרות ומחויבות ציונית עמוקה. הוא נולד ב-1934 בבית שהיה ספוג בחינוך ובמורשת, נכדו של הרב שמעון טייצלין, והוא בנו של יעקב אמוראי, נשיאה הרביעי של הסתדרות המורים.

ערכי התורה והשפה העברית, שהייתה שגורה בפיו בעושר רב מאוד, הפכו עם השנים למצע, מצע של עשייה, עשייה ציונית מעוררת השראה, אם זה במחנות העולים, ואחר כך בהגשמה בגרעין בנח"ל, בקיבוץ משגב עם ובהמשך בצבא כצנחן, ולאחרי הצבא הלימודים שלו על כלכלה ויחסים בין-לאומיים. והכול – מתוך איזו הבנה וחוט שני שעובר בין כל הנקודות בזמן שלו, שהוא מבין שהנהגת המדינה דורשת גם רוח וגם כלים מקצועיים חדים, כי עדיאל היה כלכלן בחסד. וכמי שהוא היה, כלכלן כזה, הוא ידע לתרגם את העשייה ואת התבונה שלו ולהיות שותף בכיר בגיבוש תוכנית העיצוב הכלכלי של ישראל ב-1985. כסגן שר בממשלת האחדות, הוא הצליח עם שותפיו להציל, ממש כך, להציל את המשק הישראלי מקריסה.

הנשיא הרצוג הגדיר אותו כמי שמסע חייו הארוך היה מוקדש למענה של החברה והמדינה בדרכו הייחודית, וכמי שלא אחת כונה עוף נדיר. עוף נדיר. אני חושבת שזאת מחמאה אדירה לומר על מישהו שהוא עוף נדיר. ואתם יודעים, כמו כל העופות הנדירים, גם הוא נאלץ לשלם מדי פעם מחיר אישי ופוליטי כבד. אז אם זה היה בתקופה כשהוא היה יושב-ראש חברת החשמל ועמד כסלע איתן מול לחצים פוליטיים ואיומים מצד שרים שדרשו ממנו להטות מכרזים בסכומי עתק, ואם זה היה כשהוא סירב להתכופף בכל מיני אירועים בכהונה שלו. אמרו לו שהכהונה שלו אפילו לא תוארך אם הוא לא ישתתף בפעולה שהוא כינה – ואני אחזור על זה כמה וכמה פעמים – מעשה רמייה. מעשה רמייה.

טובת הציבור וניקיון הכפיים שלו תמיד קדמו להישרדותו האישית. אני חושבת ואני רואה – לפני הרגע הזה, המעמד הזה, קראתי הרבה כתובים והרבה חומרים שקשורים אליו. לא יכולתי להתעלם מכמה הוא ראה בשירות הציבורי חובה קדושה, לא הזדמנות לחלוקת ג'ובים או הטיית תקציבים. הוא הבין את המשמעות העמוקה של להיות שליח ציבור מקצוען, ישר דרך אמיתי. עכשיו, תיקחו את זה, להיות שליח של הציבור, תוסיפו לזה את האהבה שלו לתרבות, כמה הוא הבין שתרבות זה הנשמה היתרה של מדינה, ותבינו איזה איש מורכב, עגול, שלם, מעורר השראה.

חשבתי עליו בהקשר הזה שהוא היה זה שבשנת 1979 הקים את הקרן לעידוד סרטי איכות – לא פופוליזם, לא שוברי קופות; איכות – וכמה הוא הוביל את המועצה הציבורית של הפילהרמונית, וכמה הוא עשה את הפעולה שחוצה מחנות עם זבולון המר מהמפד"ל כדי לעגן את פרסי היצירה כקונסנזוס. הוא עשה דברים שהם – מילה חדשה שנכנסה לשפה העברית – "אחריותיות", אחריותיות, גם וגם ובצורה שרואה את הכלל ומלמטה ולא מוותרת על האיכות. וכמה זה בולט דווקא בימים האלה, כששר התרבות שלנו מבטל את פרס אריק איינשטיין לאמנים ותיקים, שרוצה לבטל את פרס דבורה עומר לספרות ילדים ואת פרס לוי אשכול. אני חושבת שהוא היה משתגע בימים האלה אם הוא היה נמצא כאן ורואה את הדברים האלה – ממש דמי חסות למי שלא מפגין נאמנות שלטונית. ההפך, גוטה, ההפך.

תפיסת העולם שלו היא תפיסת עולם שקידמה ופיתחה את מדינת ישראל, והיא קידמה את הקדמה ואת האיכות ואת ההשקעה ואת הקשר בין חובת המדינה לאזרח ואת ההבנה המהותית של חיזוק הקשר הזה וההזדהות בין האזרח למדינה שלו. הזיקה של האזרח היא למדינה – לא למנהיג, לא לאינטרסים פוליטיים. למדינה. כמה זה חשוב. שוב אני אומרת, קחו את כל החלקים האלה, חברו אותם ליחד, חברו, קחו את חוט השני, חברו את כולם – זה האיש האדיר הזה.

ולקראת הדיון הזה קראתי גם כמה דברים שהוא אמר באחד הדיונים כאן בכנסת מתוך דיון בחוק שירות לאומי, 1979. הוא, שגדל במשפחה ציונית, משרתת, בחוד החנית, הוא סיפר מעל הדוכן על בתו הקצינה, והתריע מפני תפיסה מסוכנת שהחלה באותם ימים, מעוותת, שמעוותת בכל מה שקשור לגיוס לצה"ל. וכך הוא אמר – אני מצטטת: לפני יותר משנתיים וחצי התגייסה בתי הבכורה לשירות בצה"ל, ואני גאה על כך. לפני חודש ימים היא השתחררה כסגן. היו אחדות מהטירוניות שטענו - - -

מהמם. תודה. אז הינה, הזכרתי לך נשכחות. השתחררת כסגן. היו אחדות מהטירוניות שטענו: מה את רוצה מחיינו? אנחנו בכלל מתנדבות, אנחנו משרתות בהתנדבות, אנחנו עושות טובה למדינה, שהרי היינו יכולות להצהיר שאנחנו דתיות. וכמה התעצבן אבא, וכמה זעם, כי זה ההפך הגמור מתפיסת עולמו. הן עושות טובה למדינה? מישהו שמתגייס לצה"ל עושה טובה למדינה? איזה מין דבר זה? מצב זה, ככה הוא אמר, יצר אווירה של פריקת עול, של פגיעה במשמעת, כשראו את חברותיהן משתחררות בטענת שווא והממשלה והקואליציה נותנות להן אפשרות שכזאת ומחנכות אותן לכך שעל ידי מעשה רמייה המוכר על ידי המדינה, הן יכולות לפטור את עצמן משנתיים של חובות.

אז אני אומרת לך שגם בתי התגייסה לפני כחודש, ולא עלה על דעתי או על דעתנו שהיא עושה טובה למדינה. דווקא בימים האלה, כשחוק הפטור מגיוס, או חוק הגיוס, או חוק ההשתמטות, החוק הזה שנמצא כאן בלב-ליבה של המחלוקת במדינת ישראל, בכנסת ישראל, ויש קולות לכאן ולכאן – ועדיין, מישהו מאיתנו מרגיש פראייר? מישהו מאיתנו מרגיש שאנחנו עושים טובה למדינה? לא ולא. זה אבא, זה אתם, זאת המשפחה, אלה הערכים של מדינת ישראל הציונית. אנחנו גאים באנשים כמו אבא, שבנו כאן את החומה לבנה על לבנה והביאו את מדינת ישראל לאן שהיא היום. אנחנו צריכים להמשיך את אותו קו, להחזיק את הלפיד, להיות המשך של חוליה בשרשרת הזו הציונית. אנחנו נמשיך לשאת את זה בגאון, בגאווה, בשליחות, בהזדהות, בקשר שלא יהיה אפשר לנתק אותו לעולם. יהי זכרו ברוך. תודה רבה לכם.