קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, חבריי וחברותיי חברי הכנסת, אני מבקש להביא בפני הבית הצעת חוק שנוגעת ללב הזיכרון היהודי-האנושי, ולא פחות מכך – לאקטואליה של ימינו בישראל ובעולם כולו. אני מברך על התמיכה הממשלתית בהצעת החוק, שקובעת יום שנתי לציון ליל הבדולח, הפוגרום הרצחני כנגד יהודים שהתרחש ב-9 בנובמבר 1938 בגרמניה ובאוסטריה.
וכאן חשוב לומר כבר בתחילת הדברים: המונח הזה, ליל הבדולח, הוא מונח מכובס. הוא הומצא על ידי הנאצים עצמם כדי לטשטש, ליפות ולמחוק את ממדי הזוועה. לא בדולח נופץ שם, אדוני היושב-ראש, אלא חיי אדם; לא לילה של שברי זכוכית, שכמובן היו שם, אלא פוגרום אלים ומתוכנן שבמהלכו נרצחו מאות, נאסרו עשרות אלפים, הושפלו רבים, נפצעו בני אדם והושמד רכוש עצום. לכן נכון יותר מוסרית והיסטורית לקרוא לאירוע בשמו המדויק: פוגרום ליל הבדולח, פוגרום נובמבר או ליל הפוגרום. אני אבקש שגם בהמשך החוק ישקף את זאת.
פוגרום נובמבר 1938 היה הרגע שבו נקרעה המסכה. מה שהחל בשנאה מילולית, בהסתה ובחקיקה מפלה, הפך באותו לילה לאלימות גלויה, ברוטלית ומאורגנת. בתי כנסת הועלו באש, עסקים נבזזו, כ-400 יהודים נרצחו, 30,000 גברים נשלחו למחנות ריכוז. מאותו לילה יהודי גרמניה, אוסטריה וצ'כיה כבר לא יכלו להיאחז באשליה שיהיה בסדר, שאפשר יהיה להסתגל, להמתין, לשתוק, לקוות שיהיה יותר טוב. זה היה אות אזהרה גדול, ואנחנו היום נושאים את האחריות לזכור אותו ולהזהיר באמצעותו.
הצעת החוק אינה עוסקת רק בעבר, אם כי יש בה מרכיב חינוכי בבתי ספר, כאן, בכנסת; היא עוסקת במאבק העכשווי והבלתי-מתפשר באנטישמיות, בגזענות ובשנאת האחר, שרק כעת דיברנו על זה פה בבית הזה. בעולם שבו נשמעים קולות של דה-לגיטימציה, של הסתה, של אלימות כלפי יהודים, במציאות שגם כאן בביתנו הלאומי חווינו פוגרום רצחני, הזיכרון אינו מותרות – הוא חומת מגן מוסרית. חובתנו, חברים וחברות, לנצור את המסקנות, הן המוסריות והן הביטחוניות המובנות מאליהן, מהאירוע הדרמטי.
אני מבקש לשתף אתכם גם בסיפור אישי. סבא שלי, נתן – שאגב, שמי האמצעי, נתן, על שמו – חגג את יום הולדתו ה-39 ב-9 בנובמבר 1938 בעיר קטנה גרמנית, שְמַלְקָלְדֶן, ובאותו יום פרצו חוליגנים נאצים לדירתו בעיר הגרמנית השלווה הזו. הוא היה ראש הקהילה הקטנה – כ-100 יהודים, אולי 20, 22 משפחות; הוא עמד בראש בית הכנסת, בית עלמין מקומי, והוא נשלח למחנה הריכוז בוכנוולד, כמו רבים רבים אחרים. סבתא שלי לינה נותרה לבדה עם שני ילדים קטנים, ושלחה מברקים נואשים בניסיון להציל את משפחתה. בדרך נס, בעזרת אנשים טובים, הם הצליחו להימלט ולהינצל. אחד מהם ברבות הימים היה גם נשיא צ'ילה, סלבדור איינדה.
פוגרום ליל הבדולח היה הרגע שבו התברר ליהודים שאין מי שיגן עליהם, שאין מדינה, שאין כוח מגן. מעל 80 שנה אחר כך יש לנו מדינה – מדינה שקמה בדיוק כדי שלא נהיה עוד חסרי מגן, כדי שלעם היהודי יהיה בית וכוח להגן על עצמו. הזיכרון הזה אינו רק מבט לאחור – הוא תזכורת לאחריות שלנו כאן ועכשיו לוודא שהתקווה הזו לא תישבר לעולם.
הצעת החוק הזו, שהוכנה בשיתוף פעולה עם ארגון יוצאי מרכז אירופה, מבקשת לקבוע מסגרת ממלכתית של זיכרון, לימוד ואחריות, דיון בכנסת, עיסוק חינוכי ואמירה ערכית ברורה: המאבק באנטישמיות ובגזענות אינו נחלת העבר, אלא חובת ההווה בעולם כולו – וכאן במדינת ישראל. ולכן, אדוני היושב-ראש, אני פונה מכאן לחברותיי ולחבריי מסיעות הבית: זהו חוק שנוגע בערכי היסוד של מדינת ישראל ולחובתה המוסרית כלפי עם ועולם. אני מבקש מכם להצטרף אליי ולהצביע בעד הצעת החוק, למען הזיכרון, למען החינוך, למען המאבק הבלתי-מתפשר באנטישמיות, בגזענות ובשנאת האחר. תודה רבה.
540 מילים של אלון שוסטר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.