קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, כבודו. כבוד היושב-ראש, כבוד השר, חברי הכנסת, עם ישראל; רותם, דנה, מיכל, פנינה, זהבית, אורה, זהבה, חנה, צביה, נצר, משה, שירה ועוד ועוד ועוד, החוק הזה הוא בשבילכם, הוא למענכם, הוא למען בני המשפחה היקרים שלכם. הרשימה הזו היא רשימה של בני משפחה – הורים, אחים, ילדים של מתמודדי נפש שפנו אלי בתחינה: בבקשה, תעזרי לנו. החובות שבני המשפחה המתמודדים שלהם יצרו למד"א – ואגב, גם לחדרי המיון, שטרם טיפלנו בזה, וגם בזה צריך לטפל – הם עצומים. וגם אם הם לא עצומים, הם גדולים עליהם בכמה וכמה מידות. ולמה? בחוק בריאות ממלכתי, בפרט 28 שבתוספת השנייה, מפורטים החזרי ההוצאות שיקבלו מבוטחי קופות חולים בגין נסיעות והסעות לבתי החולים באמצעות האמבולנסים. בין היתר – יש שם רשימה – נקבע כי מי שמגיע לבית החולים באמצעות אמבולנס ומאושפז יהיה זכאי ל-100% החזר על אגרת התשלום, על אגרת הנסיעה באמבולנס. אבל מי שהגיע לבית החולים עם אמבולנס ולא אושפז לא יהיה זכאי לשום הנחה שהיא, לשום הקלה שהיא.
לכאורה צודק, לא צריך להשתמש באמבולנס, לא צריך להגיע לבית החולים. אם צריך להגיע לבית חולים אז להגיע – עדיף כמובן תמיד עם הפניה – אבל בהנחה שאתה מגיע בלי הפניה ובאמצעות אמבולנס ואתה לא מאושפז, אתה צריך לשלם גם על זה וגם על זה. הגיוני. יש כאן חשש מאוד גדול לשימוש לרעה. בקהילה לוקח זמן ותורים – יאללה, בוא ניסע לבית חולים ונקבל את כל הבדיקות שצריך. אני יכולה לקבל את זה, וזה הגיוני. אמה מה, שאצל מתמודדי נפש, לא כך הוא האירוע. גם לא כך פועל המנגנון אצלם. מתמודדי נפש רבים חשים מצוקה וכאב עז אשר לעיתים מתפרש על ידם ככאב פיזי אמיתי, מוחשי, וזאת כחלק מהתסמינים של מחלתם הנפשית.
בשל סטיגמות ודעות קדומות שליליות, הם לא מוכנים להכיר במחלה הנפשית שלהם, אבל הם מרגישים את הכאב והם זקוקים לעזרה. אין מה לעשות, הם זקוקים לעזרה. לעיתים מוזנק עבורם אמבולנס, בין אם על ידם כי הם מרגישים כאב והם לא יודעים איפה לשים את הכאב הזה, ובין על ידי אחרים שמרגישים את הכאב, אבודים ולא יודעים למי לפנות, כי אין למי לפנות. אבל מה, מאחר שהם לא מאושפזים בבית החולים בסופו של דבר, כי אין להם לכאורה שום דבר, יש להם כאב נפשי, הפתרון הוא לא במיון של בית חולים כללי. ולכן, מאחר שהם לא מאושפזים, עליהם לשאת בעלות הפינוי או הזנקת האמבולנס.
ברוב-רובם של המקרים מדובר באנשים הכי עניים בחברה הישראלית – אנשים שמחלת הנפש שלהם התפרצה בגיל צעיר, לא הספיקו לא לרכוש השכלה, לא מקצוע, לא זוגיות. הם בודדים. אין להם שקל כדי לחיות, הם חיים מקצבת נכות שלא מספיקה לכלום ושום דבר. ואז מה שקורה הוא שמצטברים להם חובות. ואז החובות האלה, כשיש משפחה מאחור, נופלים על המשפחות שלהם. וכאן, את זה, את העוול הזה, אנחנו באים לתקן. אין כאן שום חשש לשימוש לרעה. מדובר באנשים ששיקול הדעת שלהם לקוי. הם לא מבינים שהם הולכים לנצל את זה כדי לעבור בדיקות. זה לא שם, זה לא חונה שם. הם באים כי הם מרגישים כאב, ובסופו של דבר הם צריכים לקבל מענה בקהילה – רק שאין מענים בקהילה. ולכן אנחנו לא יכולים להוסיף פשע על פשע, אלא באמת את השלב הזה להוריד מהכתפיים שלהם ומהכתפיים של בני המשפחות שלהם. ולכן אני ממש קוראת לכולכם להצביע בעד החוק הזה, בתקווה שנצליח להעביר אותו בקריאה שנייה ושלישית כמה שיותר מהר ולאפשר להם לקבל בהחלט החזר על ההוצאות הללו.
נשארו עוד כמה דקות, אז אני כן רוצה לשתף את כולכם – הייתי היום במכון פועה. מכון פועה הוא מכון שמתעסק עם פריון והולדה. מאפשר גם לחבר'ה שהם מאותגרי פריון – הם חולים והם צריכים לעבור איזה טיפול והפריון שלהם עלול להיפגע, והם מסייעים להם והולכים איתם יד ביד, כולל זוגות שקשה להם להיכנס להריון, ועוזרים להם. וכן, בשנים האחרונות יש לצד הכניסה לחיים, העזרה להכניס חיים חדשים לעולם, יש להם עוד מחלקה שנקראת "קדושת החיים", שבה הם עוזרים לאנשים בליווי של יקיריהם לקראת הסתלקותם מן העולם. יש שם אתגרים גם נפשיים, אבל גם אתגרים הלכתיים – מתי לתת תרופה כזו או אחרת, מתי זה ייחשב חלילה וחס קטיעה של החיים ומתי אפשר לעשות את זה.
אני חייבת לשתף את כולכם שאני חוויתי בשנה האחרונה שלושה מקרי מוות במשפחה שלי: חמי וחמותי, שנפטרו בהבדל של 15 יום, ואחותי עליה השלום, אחותי היקרה לי מכול, אחותי הבוגרת והבכורה שלומית, שנפטרה באוגוסט שנה שעברה מסרטן. מחלה שדעכה ודעכה, והיינו צריכים עזרה בכמה מותר לתת לה מורפיום, איך אפשר לעזור לה, והיינו אבודים. והמכון הזה, מכון פועה ו"קדושת החיים", נתן לנו יד והוביל אותנו לאורך כל הדרך עד הסתלקותה של אחותי לעולם שכולו טוב.
אז כן, אני רוצה לומר מהבימה פה תודה רבה למכון, ואני מאחלת לו – בעצם זו הייתה חנוכת בית, חנוכת משרד למכון – יישוב טוב. אני מאחלת לו שימשיך לעשות טוב. אני מקווה שלא רבים יצטרכו להשתמש בליווי שלהם לגבי קדושת החיים, כי כולם בעזרת השם עד 120, אבל מי שצריך – זאת הכתובת. ומי שצריך כמובן עזרה בפריון והולדה – גם שם זאת הכתובת. אז תודה ענקית לכל העוסקים במלאכה הקדושה הזאת. יישר כוח.
803 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.