קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי כנסת נכבדים, דקה אחת אני מבקש את תשומת ליבכם, אחרי זה – כרגיל, זה חוקים של האופוזיציה. הגם שהם חשובים, אתם מקילים ראש. אבל אני רק רוצה להגיד שכאחד מוותיקי הבית הזה עמדתי והסתכלתי על האירוע למעלה. כמובן שהכעס היה גדול מאוד על כך שכנסת ישראל העבירה את ועדת החקירה הממשלתית הנוראה הזאת, שלא תחקור דבר.
הוועדה הפוליטית. אבל מה שכאב לי, אפרת רייטן ודנינו – אני דווקא פונה אליכם, כי אני יודע שאתם מהצד הטוב, הממלכתי – זה לראות את השיסוי ואת השבטיות. זה הדבר שהסתכלתי עליו, ואני חושב שכולנו הבנו שנפל דבר בישראל. משפחות שכולות בצד שמאל, בצד ימין, עם זעם בעיניים. ואם יש משהו שמסכן את היותנו מדינת היהודים זה השבטיות. כמאמרו של מקיאוולי: אם אתה רוצה לשלוט טוב, תדאג לסכסך בין השבטים שלך.
אז, אדוני ראש הממשלה, הצלחת. אנחנו נתקן את זה, אבל לעת עתה הצלחת. הצלחת, הלב מדמם לראות את זה. מעולם לא ראיתי משפחות שכולות משני עברי המתרס, מעולם.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, בתחילת דבריי אני חייב לציין שהצעת החוק הזו, דוד ביטן יקירי, שהיא באמת הצעת חוק נפלאה, היא נכתבה על ידי מספר ארגונים ועמותות, ונתמכה בעבר על ידי חלק לא מבוטל מהשרים כאן.
לפעמים דווקא חוק שמונח בכנסת הוא לא רק מסמך, אלא הוא סוג של מראה שמכריחה אותנו להסתכל על עצמנו כחברה, כהנהגה, כמדינה.
הצעת החוק הזאת היא הצעת חוק לזכויות ושירותים לילדים ובני נוער עם קשיים נפשיים. היא לא נולדה בחלל ריק, היא נולדה מתוך מציאות קשה, מוכרת, מתועדת. ילדים שמתמודדים – אני מבקש לא להפריע לי.
בואו, אם אתם לא מצביעים, לפחות תקשיבו.
ילדים שמתמודדים עם חרדה, דיכאון, פגיעות נפשיות, ואין להם כתובת אחת ברורה; משפחות שנשלחות ממשרד למשרד, מוועדה לוועדה, מטיפול לטיפול, ובסוף נשארות לבד. שלושה משרדי ממשלה אחראים היום לכאורה על אותם ילדים עם בעיות נפשיות: הרווחה, הבריאות והחינוך. אבל כשהאחריות היא מפוצלת, התיאום הוא חלקי והמענה חסר. וכשכולם אחראים, בפועל אף אחד באמת לא אחראי.
הצעת החוק היא פשוטה: לא עוד ילדים שנופלים בין הכיסאות, לא עוד הורים שנאלצים להיות מנהלי תיק, מתאמי טיפול, לוחמי ביורוקרטיה, אלא החוק קובע זכות ברורה לשוויון, לשירותי תמיכה וטיפול בקהילה, לא אשפוז כברירת מחדל – תחשבו על הילדים האלה שמגיעים למיון ואין מי שיטפל בהם. הדבר הקל ביותר הוא להגיד: תאשפזו אותם ליום-יומיים, נראה מה קורה איתם. לא ניתוק מהמשפחה, אלא מענה מוקדם, רציף, מותאם אישית בבית, בסביבה, בחיים עצמם.
החוק קובע מתאם טיפול אחד לילדים האלה, מקצועי, שאחראי לבנות להם תוכנית טיפול עם המשפחה, לעקוב, לתאם, לוודא שהדברים באמת קורים. לא הבטחות, לא ניירת, טיפול אמיתי. הוא גם קובע לוחות זמנים. הבן, הבת, הילדים שלנו נמצאים בלחץ נפשי, בבעיות נפשיות – אני בא. יש מישהו אחד שמטפל בהם, אחד שמלווה אותם ממקום למקום, עם לוח זמנים מאוד ברור: פגישה ראשונה תוך מספר ימים, תוכנית תוגש תוך 30 יום, טיפול בתוך חודשיים בזמן סביר, כי בעולם האמיתי ילדים במצוקה לא יכולים לחכות שנה. חברת הכנסת סון הר מלך, שנה הורים מחכים, את מכירה את זה. שנה מחכים לוועדה שתעזור לבן שלי, לילד שלנו, לילדה שלנו שנמצאת במצוקה נפשית. שנה. שנה עד שמתכנסת ועדה. החוק הזה אומר שיש תקציב, יש מי שאחראי – לא נראה, לא אולי, לא אם, לא אם יהיה – אחריות.
אני שואל אתכם באמת, חבריי בקואליציה; באמת, הציניות הזאת: כשאתם רואים חוקים כאלה בוועדת שרים. ישבתי בוועדת שרים לחקיקה, ישבתי בימים גועשים. כשהייתה ממשלת שינוי, וזה היה 61 מול 59, מעולם לא דחיתי הצעות מהסוג הזה. תמיד קראתי לחבר הכנסת, גם אם הוא מהאופוזיציה, דיברתי איתו, אמרתי לו, בוא, תגיד לי. תסביר לי את החוק, בוא נגיע להסכמה. כמה חברי כנסת חרדים הגיעו עם חוקים כאלה, ומעולם לא אמרתי להם: תלכו מכאן – כי הבנתי את הדבר האלמנטרי: כשילדים נמצאים במצוקה נפשית, הבית נמצא במצוקה נפשית, ההורים במצוקה נפשית, הסבא והסבתא במצוקה נפשית. חראם, אין לי מילה אחרת להגיד, חראם, כואב הלב.
למה אתם מצביעים בוועדת שרים ואומרים: יאללה, אין, אין מקום לחוק הזה? מה, אתם לא חושבים שהמדינה צריכה לקחת אחריות?
לא חושבים? מה האוזניים הערלות האלה? את היית יושבת-ראש ועדת רווחה, את זוכרת איך טיפלנו בכולם, קואליציה, אופוזיציה.
ראינו שיש ילד עם בעיה, הוא היה הראשון, על ראש שמחתנו.
אי-אפשר לקבל טענה של אין כסף. יש כסף, יש מיליארדים שזורמים; אין סדר עדיפויות, וכשאין סדר עדיפויות, מי שנפגעים ראשונים הם מי שאין להם לובי, אין להם כוח פוליטי, אין להם קול. זה הילדים והילדות והנערים והנערות, המשפחות שעסוקות בהישרדות יום-יומית. אגב, אני רק רוצה להגיד לכם שהיום כשהולכים לקלינאי תקשורת או כשהולכים לעובדת סוציאלית קלינית, או כשהולכים לפסיכולוג, זה שלושת-רבעי שעה, 500 שקלים. תאמינו לי, 500 שקלים. 500 שקלים, ואם המדינה לא תיקח אחריות, מי ייקח אחריות לאלה שאין להם כסף? ילד בן עשר עם חרדה קשה שלא מצליח להגיע לבית הספר, אם אין לו מענה בקהילה, הוא מידרדר. נער בן 15, או נערה, עם דיכאון, אם אין להם רצף טיפול, הם מגיעים לאשפוז, לניתוק מוחלט מהחברה. הטבח ב-7 באוקטובר והמלחמה הובילו ומובילים לעלייה דרמטית בשיעור הילדים והנוער אשר מתמודדים עם מצוקות נפשיות. למעלה מ-23,000 ילדים, שימו לב, הוכרו על ידי הביטוח הלאומי כנפגעי פעולות איבה. רבים מהם, רובם על רקע נפשי.
בקופות החולים יש עלייה של 30% במספר הילדים שאובחנו בחרדה, 13% אובחנו עם הפרעות אכילה, 27% אובחנו עם הפרעות רגשיות. שימו לב לנתונים האלה. חצי מהילדים שלנו, כל אחד – הפרעות אכילה והפרעות נפשיות והפרעות חרדה, ולא מטפלים בהם. אין, לא מטפלים בהם. מי שיש לו כסף, גם אז אתה צריך לחכות חודשיים-שלושה כדי להתקבל.
האמת היא פשוטה: מענה מוקדם בקהילה הוא זול יותר, אנושי יותר, יעיל יותר. הוא חוסך הרבה מאוד אשפוזים, הוא חוסך פנימיות, הוא חוסך כל כך הרבה סבל. אבל יותר מכול, הוא חוסך אובדן בעתיד. זה הדבר. וצר לי מאוד, חבריי, שאתם באמת – ואני פונה לחבר'ה בוועדת השרים, אני לא פונה לכל חברי הכנסת, כי מי שלא היה בוועדת השרים לא מכיר את התחושה הזאת של להסתכל על חוק שכל כך חשוב והוא חותך את כולם. למי אין ילדים עם בעיות? זה שייך למפלגה? זה שייך למין מסוים? זה חוצה את כולנו. וצר לי מאוד שאתם דחיתם את ההצעה הזאת. צר לי מאוד, זו בושה וחרפה. תודה רבה.
984 מילים של מאיר כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.