הצעת חוק-יסוד: הממשלה (תיקון – התניית חברות בוועדת השרים לענייני ביטחון לאומי בשירות צבאי)

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כנסת נכבדה, ראשית, אני רוצה מכאן לקרוא לחברי הקואליציה לעשות את הדבר המתבקש, האנושי, ההגון, הישר – להקים ועדת חקירה ממלכתית. עוד לא מאוחר מדי. כך אתם דרשתם כשהייתם באופוזיציה, כך דרשתם שוב ושוב בפרשת הרוגלות, הסוהרות, לבנון השנייה. אל תתהפכו, זה קורע את העם. אתם עושים פה קמפיין שהוא עם מחירים בלתי הפיכים. לרגע אחד תהיו ממלכתיים ותקימו ועדת חקירה ממלכתית, כפי שקובע החוק.

עכשיו, ברשותכם, אני אעבור להצעת החוק שמונחת להצבעת חברי הכנסת היום. האמת שיש רגעים שבהם אני תוהה איך הגענו למצב כזה. באמת יש רגעים שאני עומדת כאן ולא מבינה למה צריך לחוקק דברים שהם באמת מובנים מאליהם? הצעת החוק קובעת דבר פשוט: מי שערק משירות צבאי, מי שהשתמט משירות צבאי, מי שקראו לו לבוא להתגייס לצבא ולא בא – לא יוכל לשבת בקבינט המדיני ביטחוני - -

- - ולשלוח ילדים של אחרים לצבא – ככה פשוט. זה דבר מתבקש, באמת, לא חזון גדול, לא אידיאולוגיה, לא איזה מהפכה חשיבתית – רק שכל ישר, רק צדק בסיסי, רק אחריות שהיא מינימלית.

בעיניי, במדינה רגילה, נורמלית, אין צורך בחוק כזה. אין צורך בחוק שיגיד שמי שלא שירת לא ישב בקבינט המדיני-ביטחוני וישלח אחרים לקרב; בעיניי, במדינה מתוקנת לא צריך תיקון לחוק-יסוד כדי לקבוע שמי שערק, או מי שהשתמט, או מי שבאמת התחמק מהחובה הבסיסית ביותר כלפי המדינה שלו – לא ישב בקבינט שמחליט על חיים ומוות, לא ישב בקבינט שמחליט מתי עת שלום ומתי עת מלחמה. אבל לצערי, פה במדינת ישראל אנחנו כבר הרבה זמן במציאות שהיא לא נורמלית. הממשלה הזו דחפה אותנו למציאות מטורפת.

מאז 7 באוקטובר מדינת ישראל חיה בתוך מלחמה. הייתה פה מלחמה עצימה, ארוכה, קשה, רב-זירתית. אבל האמת שזה לא נגמר, הסכנות עוד כאן. הורים עדיין שולחים את הילדים שלהם. אימהות ואבות במדינת ישראל ישנים בחרדה שמא יקבלו את אותה דפיקת דלת או את אותה שיחת טלפון. משפחות שלמות עדיין חיות במציאות שהיא סיוט. ובתוך כל זה יש מי שמרשה לעצמו לשבת סביב שולחן הקבינט, לקבוע מתי יוצאים לקרב, מתי תוקפים, מתי עוצרים – בלי שהוא עצמו אי פעם הסכים לעלות על מדים, בלי שהוא עצמו אי פעם לקח חלק במה שמיליוני אזרחים עושים שנים בהצדעה, והאמת – בלי לשאול שאלות. אז מי שלא לוקח חלק בדבר הזה, שלא יטיף לנו, ושלא ישב בקבינט המדיני ביטחוני.

זה לא עניין של השקפה, זה לא עניין של ניסיון, זה פשוט עניין של מוסר בסיסי של אמון ציבורי: מי שלא מילא את חובת הגיוס או השירות לא יכול להיות זה ששולח את הבנים והבנות שלנו אל החזית; מי שערק לא יכול להיות זה שיחליט מתי להסתער; מי שלא נשא בנטל, לא יכול להיות זה שמחזיק בשוט ושולח אחרים לקרב. החוק הזה לא בא להעניש אף אחד, החוק הזה בא להציב קו אדום. הוא אומר דבר פשוט: יש מינימום של אחריות להנהגה במדינה בזמן מלחמה, ואם הגענו לשפל כזה, שאת האמת הפשוטה הזו צריך לעגן בחקיקה, בעיניי זו תעודת עניות גדולה מאוד לממשלה. אבל האחריות שלנו היא לתקן – ולפחות את זה נעשה. מי שיש לו עוד טיפה של מוסר, שיצביע בעד התיקון הזה היום.

אני רוצה לפנות מכאן למשפחות השכולות שביציע – משפחות שכולות שמסכימות איתי, ומשפחות שכולות שלא מסכימות איתי: אני אוהבת את כולכם. לראות את התמונה הזו, שאתם לא יושבים ביחד ומתווכחים, זה אולי השפל הגדול ביותר שהממשלה הזו הובילה אותנו אליו. כולנו באותו צד, כולנו חלק מעם ישראל. אנחנו בסך הכול מבקשים לכבד ולקיים את מה שנהוג פה שנים רבות, וקבוע על פי חוק. אנחנו לא רוצים שפוליטיקאים יהיו מעורבים בחקר של הטבח הקשה ביותר מאז ימי השואה. לא היה שפל כזה לעם ישראל, שכל כך הרבה חיילים נפלו, שכל כך הרבה אנשים נרצחו במסיבה, שאנשים נחטפו מהבית שלהם בפיג'מה, ויש סימן שאלה אם צריך לחקור את זה בוועדת חקירה ממלכתית? מה פתאום, איפה נשמע דבר כזה?

שרים וחברי כנסת מהקואליציה אמרו לפני חודשים ספורים: בטח שנקים ועדת חקירה ממלכתית, בטח. תחכו רק שהקרבות יירגעו, ואנחנו נקים ועדת חקירה ממלכתית. למה הם התהפכו ככה? תשאלו את עצמכם. למה? מה שינה את דעתם? אנחנו מבקשים: תעצרו את מסע ההסתה הזה נגד בית המשפט. יש לנו בית משפט אחד. בואו נלך בדרך המלך, ניתן לאנשים שזה המקצוע שלהם לחקור, ניתן להם את המנדט לעשות עבודה יסודית. בואו נפיק לקחים, בואו נציל את עצמנו מהטבח הבא. כי אם לא נעשה את זה, זה יקרה לנו שוב, ובקרוב. בואו נעצור את השיח המבזה, ופעם אחת אחרי האסון שקרה לנו נהיה ממלכתיים, ונקים ועדת חקירה ממלכתית. תודה רבה.