יום לציון תרומת יהודי צפון אפריקה והמזרח לבניית המדינה ולציונות

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, יש לי חידון קצר כדי להתחיל, לכל מי שנמצא פה. אם אשאל אתכם מאיפה הגיעו החלוצים הראשונים שבנו את הארץ, מה תענו? התשובה שתעלה לרובנו בראש היא כנראה מזרח אירופה. ועוד שאלה: כשהייתם בבית הספר, מישהו פה למד על משפחת מויאל, על משפחת שלוש, על הרב יהודה ביבאס? אז הינה הפתעה: הציונות במובן העמוק שלה לא התחילה רק באירופה, היא לא התחילה רק בבזל, ברוסיה ובפולין; היא התחילה גם, ואפילו קודם לכן, בצפון אפריקה ובמזרח.

עוד באמצע המאה ה-19, עשרות שנים לפני הרצל, עלו לארץ יהודים ממרוקו, מאלג'יר, מתוניס ומתימן. הם לא באו מתוך פחד, לא מתוך אנטישמיות, אלא מתוך אהבת ציון טהורה. הם הקימו את התשתיות של היישוב היהודי ביפו, ובהדרגה היא הפכה לבסיס שעליו נבנתה תל אביב. שם פעלו משפחות מויאל, אמזלג ושלוש. הם הקימו פרדסים, בנו בתי ספר, הקימו שכונות ונטעו את התשתיות הראשונות שעליהן נבנה היישוב החדש. בזכותם יפו הפכה לעיר יהודית שוקקת חיים והייתה שער העלייה של הציונות כולה.

באותן שנים ממש, בירושלים צמחה שכונת המוגרבים, השכונה השנייה מחוץ לחומות, שהוקמה בידי יהודים מצפון אפריקה, שבאו מתוך אמונה תמימה שהגיע הזמן לשוב הביתה. במקביל עלו גם יהודי תימן בעליית "אעלה בתמר" – עלייה של משפחות שחצו מדבריות וים כדי לחזור לארץ האבות. אפילו יהודי אתיופיה ניסו כבר אז, בשנת תרכ"ו, לעלות לירושלים, מסע קשה שלא הצליח, אבל הייתה הצהרת כוונות אדירה של השתייכות ושל תקווה.

אבל הציונות הזו לא הייתה רק מעשה של כפיים, היא הייתה גם תנועה של רוח, והיא התחילה מתלמידי חכמים אמיצים שחשבו בגדול. עוד לפני הרצל היו שני רבנים שהניחו את היסודות הרעיוניים של הציונות המודרנית: הרב יהודה ביבאס, שהיה מרבני ההשפעה בצפון אפריקה וקידם את הרעיון המהפכני של חידוש הריבונות היהודית וצבא יהודי בארץ ישראל, ותלמידו הרב יהודה אלקלעי, שהושפע ממנו עמוקות והפך לדמות מרכזית בהפצת רעיונות השיבה. והינה פרט כמעט נשכח שחייב להיאמר כאן: סבו של בנימין זאב הרצל שמע את דרשותיו של הרב ביבאס והתפלל בבית הכנסת של הרב אלקלעי. החלום שנולד בקהילות המזרח עבר מדור לדור, עד שהפך בהשראתו ובחזונו של הרצל לתוכנית מדינית בבזל.

אבל אדוני היושב-ראש, הסיפור לא נגמר במאה ה-19, כי כשהמדינה הזאת קמה, היא הייתה זקוקה לידיים בונות ולחומת מגן. יהודי צפון אפריקה והמזרח שעלו בשנות החמישים והשישים נשלחו לחזית ההתיישבות. הם אלו שבנו את דימונה והפריחו את השממה במקום שבו איש לא האמין שאפשר לחיות; הם אלו שהקימו את ירוחם בלב המדבר; הם בנו את אשדוד והפכו חולות לנמל אדיר, לעיר מלאה בתרבות; הם בנו את נתיבות, את מעלות ואת קריית שמונה, ובגופם הם היו השכפ"ץ של המדינה כולה בעיר הגבורה שדרות.

הם לא בנו רק בלוקים, הם בנו קהילות, וזה מביא אותי לנקודה החשובה ביותר, שהיא אולי המתנה הגדולה ביותר שיהדות צפון אפריקה והמזרח מעניקה למדינת ישראל, המתנה של הלב – המסורתיות. אנחנו חיים בתקופה של שברים, של הגדרות נוקשות שמפרידות בינינו, אבל אני רוצה להציע לכם את המודל המזרחי-מסורתי לתיקון. תחשבו רגע על משל אחד פשוט – משל שולחן השבת של המשפחה המסורתית: כולם באים, כולם יושבים סביב אותו השולחן.

אני מכיר את המציאות הזאת מבית: אימא, זיכרונה לברכה, ואבא, שיחיה חיים ארוכים, שיושבים בשני הצדדים של השולחן; בת אחת שמגיעה בגופייה, אח שלה מגיע עם כיפה סרוגה וסנדלים, ובן הדוד מגיע עם כיפה שחורה גדולה. הם מתווכחים? בטח שהם מתווכחים – שמאל, ימין, דתי, חילוני, ציונות, יהדות, צבא. הצעקות מגיעות לפעמים עד השמיים, אבל הם יושבים ביחד, הם בוצעים מאותו לחם, והכי חשוב – בסוף הארוחה הם נשארים משפחה. אף אחד לא מוחק את השני, אף אחד לא קם והולך כי השני חושב אחרת. ואין דבר מתוק יותר ואין דבר יהודי יותר מהישיבה הזאת ביחד של אנשים שונים שאוהבים אחד את השני למרות הכול.

זו הבשורה שהמסורתיות מביאה למדינת ישראל – היכולת להכיל, למתן, לחיות עם אמונה גדולה אבל גם עם הרגליים על הקרקע, ולדעת שהביחד שלנו חזק מכל ויכוח. ודווקא מתוך הגישה המכילה הזו, מתוך המקום הזה שמחבר ולא מפריד, חשוב לי להדגיש: כשאני עומד כאן ומעלה על נס את התרומה של יהדות המזרח וצפון אפריקה, אני לא עושה זאת כדי למחוק אף אחד. אנחנו לא באים להקטין את תרומתם העצומה של הרצל, בן-גוריון וז'בוטינסקי או את גבורתם של חלוצי אירופה. להפך, אנחנו באים להשלים את התמונה, כי ילד מרוקאי, תימני או אתיופי שגדל היום בפריפריה וחושב שהציונות שייכת לאחרים, הוא ילד שמרגיש אורח בבית שלו, והמטרה שלי היום היא להגיד לילד הזה: אתה לא אורח, אתה בעל הבית. סבא שלך בנה את הקירות, סבתא שלך יצקה את הנשמה המיוחדת. את המדינה הזאת בנינו יחד, ביחד.

הפסיפס הישראלי יפה רק כשהוא שלם, ורק אם נאמץ את המודל של שולחן השבת הזה, של כבוד הדדי ושל חיבור אמיתי בין כל חלקי העם, נצליח להמשיך ולבנות כאן מדינת מופת, יד ביד ובלב אחד.

וברשותכם, משפט אחרון. אבקש להודות גם לתמר אסרף, מנהלת עמותת יפו – השער לארץ ישראל, על העשייה החשובה והעקבית שלה לקידום ההוקרה, השימור והנכחת תרומתם של יהודי צפון אפריקה והמזרח ועל השותפות האמיתית בהובלת קיומו של היום הזה. תודה רבה.