איחור שיטתי בהגשת תקציב המדינה בניגוד לחוק

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה, אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אדוני השר – יש פה שר? יש פה שר. אני גם שמח שחבר הכנסת מיקי לוי נמצא כאן, כי הוא היה סגן שר האוצר, ובתקופתו הממשלה הייתה מגישה את תקציב המדינה בזמן. נכון?

נכון, היו זמנים.

אדוני היושב-ראש, בשבוע שעבר אישרה ממשלת ישראל את תקציב המדינה לשנת 2026, אישרה אותו ב-4 בדצמבר, כן? בערך שלושה שבועות לפני תום שנת הכספים. בשלב הזה באמת קצת קשה להיות מופתעים מהזלזול השיטתי של הממשלה הזאת בניהול התקין באזרחים, ועדיין, סעיף 3ב לחוק-יסוד: משק המדינה, קובע כי על הממשלה להניח את הצעת התקציב על שולחן הכנסת לא יאוחר מ-60 ימים לפני תחילת שנת הכספים.

אנחנו היום ב-10 בדצמבר, כלומר, הממשלה מאחרת כבר למעלה מחודש, אפילו חודש וחצי, בהגשת התקציב לכנסת. כנראה זה גם לא יקרה עד סוף השנה, ושוב היא מפירה את חוק-היסוד. אך הפרת החוק כבר הפכה לנורמה בעבור הממשלה הזאת. שנה אחרי שנה תקציב המדינה מוגש לכנסת באיחור, באיחור משמעותי, ולצערי אף אחד כבר לא מופתע.

בעבור שר האוצר ובעצם בעבור הממשלה כולה, החוק הוא בגדר ההמלצה לא מחייבת, והם כבר לא מסתירים את זה, וראינו את זה היום בדברים של שר המשפטים כאן. המשמעות היא ברורה: פגיעה קשה במעמדה של הכנסת כרשות מחוקקת וכגורם מפקח על עבודת הממשלה.

הממשלה הזאת לא מעוניינת ברשות מחוקקת עצמאית וחזקה, בדיוק כמו שהיא פועלת גם לריסוק מערכת המשפט. ואני שואל, עד מתי הכנסת תאפשר לממשלה להפוך אותה לחותמת גומי בעניין תקציב המדינה וגם בעניינים נוספים?

האיחור השיטתי בהגשת התקציב מסוכן לא רק מבחינה פרוצדורלית, אבל גם מבחינה פרוצדורלית. כידוע, אם התקציב לא יאושר בכנסת עד 31 במרץ, הכנסת מתפזרת והולכים לבחירות, שזה דווקא לא רע; ועדיין, כתוצאה מהגשה מאוחרת, לוחות הזמנים לאישור התקציב הופכים לקצרים יותר וקצרים במיוחד.

הכנסת מוגבלת ביכולת שלה לקדם רפורמות משמעותיות במסגרת חוק ההסדרים שמקודם במקביל לתקציב. רפורמות חשובות לא מתקדמות והאזרח הוא זה שנפגע. הממשלה, בהובלת שר האוצר הנוכחי, מנסה למנוע מהכנסת את היכולת לבצע פיקוח פרלמנטרי יסודי על התקציב. בגלל לוחות הזמנים, הדיונים בוועדת הכספים מתקצרים – ואני יודע את זה כי אני יושב שם בדרך כלל, בתקציב המדינה, לילות כימים. זה יהיה התקציב העשירי שלי בחמש השנים האחרונות. התקציב העשירי בחמש השנים האחרונות – מטורף. אני חושב שרק חבר הכנסת גפני עולה עליי בהקשר הזה.

כמות השאלות שאנחנו חברי הכנסת, כחברי ועדת הכספים, נוכל לשאול, גם היא מוגבלת. מאות מיליוני שקלים של כספי ציבור מחולקים מבלי שנדע לאן הכסף הולך. הממשלה הזאת לא רוצה בשקיפות או בהליך דמוקרטי תקין ומקובל.

תוצאה נוספת מהגשה מאוחרת של התקציב היא ככל הנראה תקציב המשכי. תקציב המשכי שיופעל מ-1 בינואר – 1:12 ביחס ל-2025 – לפחות בחודשים הראשונים של השנה, עד לאישור התקציב בקריאה השנייה והשלישית, כאן במליאת הכנסת. תקציב המשכי – אולי רבים לא יודעים את זה – מונע תכנון ארוך טווח וקידום של מדיניות חדשה במשרדי הממשלה, משום שבעצם פועלים תחת התקציב המצומצם והזמני של השנה שעברה.

זו פגיעה ממשית ברציפות ובאיכות השירות הציבורי, שבעצם נשחק שנה אחרי שנה, ואנחנו סובלים את זה, האזרחים סובלים, את זה בכל שנות כהונת הממשלה הזאת. התקציב ההמשכי יוצר אי-ודאות כלכלית במשק, מה שפוגע במעמד הכלכלי שלנו בעולם, במוניטין כלכלת ישראל וגם בדירוג האשראי. סתם לשם הדוגמה, בדירוג האשראי, לפחות של מודי'ס, חזרנו, ב-2024, לרמה של 1993, השנה נשלם 64.5 מיליארד שקל רק על החזר ריבית. 64.5 מיליארד שקל, שזה 22 מיליארד שקלים יותר ממה ששילמנו רק לפני שלוש שנים.

כן, ב-2026, 64.5 מיליארד שקל. זה נוסף לקרן, 155 מיליארד שקלים. זאת אומרת, ביחד, החזר חובות של 220 מיליארד שקל. 220 מיליארד שקל, שזה שליש מתקציב המדינה שהוגש – לפחות שאושר בממשלה. וסתם לשם ההשוואה, 22 מיליארד שקל, בכסף הזה אפשר להוריד את המע"מ מ-18% ל-15%, ב-3%. כולנו מבינים איזה השפעה יש לזה על תקציב המדינה.

אילו הממשלה הייתה מתחילה לעבוד בזמן על תקציב המדינה ומגישה אותו לכנסת במסגרת הזמנים המוגדרים בחוק-יסוד, ניתן היה למנוע את הפעלת התקציב ההמשכי. בסוף אוקטובר היה פרסום שבמשרד האוצר עוד לא התחילו בכלל לעבוד על התקציב. היה אפילו ספק אם הממשלה בכלל מתכוונת להעביר את התקציב. הסיבה לאיחור ידועה לכולנו וברורה: הממשלה רצתה, בעצם ראש הממשלה, רצה לחכות ולראות מה ייקרה עם חוק ההשתמטות.

היום, גם תקציב המדינה הופך לבן ערובה של הדיל בין הקואליציה לבין המפלגות החרדיות, וראש הממשלה מחכה עם דיוני התקציב עד לרגע האחרון, כי גם הוא יודע, אם חוק ההשתמטות לא יתקדם, הוא יצטרך לקנות את המפלגות החרדיות בסכומי עתק, כדי שיתמכו בתקציב. אנחנו כבר רואים את זה בהרבה מאוד סעיפים והיבטים, וכל זה כדי למנוע את התפרקות הקואליציה על חשבון עתיד כלכלת ישראל.

תקציב המדינה יוגש לכנסת, גם השנה, באיחור משמעותי, בגלל אינטרסים פוליטיים צרים וזרים. זה תקציב כדי לשרוד, על חשבון שלטון החוק, על חשבון מעמד הביניים, על חשבון הציבור העובד והמשרת. בניגוד לטענות של שר האוצר, בתקציב הזה אין הורדת מיסים. אין הורדת מיסים. מע"מ שעלה, לא יורד; ביטוח לאומי, לא יורד; מס בריאות, לא יורד. 15 משרדים מיותרים. כ-7 מיליארד שקלים של הכספים הקואליציוניים, ובעיקר, הרבה מאוד כסף להמשך ההשתמטות הנוחה של הגברים החרדים. שימו לב, זה עולה לנו 60 מיליארד שקל בשנה. 60 מיליארד שקל. אבל זה ממש, כך אני מתרשם, לא מזיז לשרי הממשלה שפשוט מרסקים את מעמד הביניים הישראלי. כל משפחה עובדת בישראל, משלמת היום עד 26,000 שקלים מיסים חדשים, בעקבות הגזירות שהוטלו.

אני לא יודע מי השר המשיב, אבל בפעם שעברה שהעליתי הצעה לסדר-היום שהיא כלכלית, עלה לפה, חבר הכנסת שירי, השר לוין. הוא דיבר עליי, הוא דיבר על מערכת המשפט, הוא דיבר על היועצת המשפטית לממשלה, רק בעניין עצמו לא הייתה לו תשובה. אני מניח שאם הוא היה עולה עכשיו, גם בעניין הפרת החוק על ידי הממשלה, לא היה לו מה לומר, כי אין לו את הפיצ'ר הזה של לקיחת האחריות. האמת, אין לי ציפיות. השר לוין הוא זה שלקח חלק פעיל בפירוק החברה הישראלית, בפירוק שלטון החוק, בפירוק הדמוקרטיה הישראלית. השר שהוריד את ועדת השרים לענייני חקיקה לרמה המקצועית הכי נמוכה בהיסטוריה, עם אישור סדרתי של הצעות חוק הזויות ומופרכות. חלק מהצעות החוק אישרנו, לצערי – הקואליציה אישרה – רק היום. וכמובן, אותו שר משפטים, נותן יד להפרה בוטה של חוק-יסוד: משק המדינה.

הגיע הזמן שאנחנו נדון ברצינות בנושא הזה, כי מעבר לפגיעה בכלכלה ומעבר לפגיעה באזרחים, יש כאן פגיעה חמורה במעמד הכנסת ואני חושב שמעמד הכנסת חייב להיות האינטרס המשותף של כל חברי הכנסת, מהקואליציה ומהאופוזיציה. תודה.