שחרור אסירים על תנאי

תודה רבה, חבר הכנסת גינזבורג, על העלאת נושא שמטריד אותי מאוד, ואני עוסק בו כל הזמן. אני לגמרי שותף לכל מה שהצגת כהנחות מוצא בשאלות שלך. אכן, המנגנון הזה חשוב, דרוש, זה מנגנון נכון גם מבחינה שיקומית. אגב, אני יכול לומר ששיעור החזרה לפשיעה אצל מי שהשתחררו במה שנקרא שחרור מותנה – כלומר טרם סיום תקופת המאסר – או, מה שיותר מוכר כשחרור שני שליש – אחרי שני שליש מהמאסר או כשנותר שליש – שיעור החזרה לפשיעה אצל אותם משוחררים נמוך בהרבה מאשר אצל אלה שנשארו במאסר עד תום התקופה.

אני חושב שהדבר הזה מצטרף גם למצוקת הכליאה הקשה. בכלל אני חושב שכל הטיפול בסוגיה הזו מחייב שינויים לא מעטים מצד כל הגורמים שעוסקים בו. בכל אופן, חבר הכנסת גינזבורג, אני מסכים. אני חושב שהנתונים הם נתונים לא טובים ולא מתאימים.

מאחר שבראשית השנה הקרובה, קרי ממש בתוך חודש, נדרש להרכיב מחדש את ועדות השחרורים, למנות את החברים מחדש וכו', התקיים איזשהו תהליך על ידי הנהלת בתי המשפט לאיתור האנשים. מתברר לי שרובם ככולם הם אותם אנשים שישבו עד עכשיו ויושבים בהרבה מקרים במשך שנים. ביקשתי, למרות שהדבר הזה מורכב ומסובך, כי מדובר במספר מאוד גדול של אנשים, לנסות לעשות מאמץ גדול של איתור חברים אחרים, חדשים, עד כמה שניתן, כולל גם בחינה של זהות השופטים בדימוס שעומדים בראשות ועדות השחרורים האלה, כדי לנסות ולהביא לכך שיתמנו אנשים עם גישה אחרת; עם הבנה של חשיבות הכלי הזה, ובאופן שבו באמת נראה נתונים אחרים. אני שותף לגמרי לעמדתך, שלא לתכלית הזו נועד נושא השלישי ולא כך הוא אמור להיות מופעל. הציפייה היא שנראה כאן מספרים אחרים.

תראה, צריך להגיד בגילוי לב, ואת זה אני אומר להגנתם של העוסקים בעניין הזה, שבסוף – וזה חלק מהבעיה שאנחנו סובלים ממנה במדינה בכלל, בכל מה שקשור לעולמות האחריות האישית של אנשים שנושאים במשרות ציבוריות, בגלל המשפטיזציה הזו, וההעמדה לדין על כל דבר והתפיסה הזו, שכל מי שעשה איזה טעות מייד צריך להוקיע אותו אל עמוד הקלון – דרך המלך היא לא לעשות.

מבחינת מי שיושב בוועדות האלה, אם הוא לא שחרר, אז לא יכול לקרות כלום; אם הוא שחרר מישהו והוא עשה אחר כך איזשהו מעשה פשע, יגידו לו: אתה אשם, אתה שחררת; ומי יודע באיזה תהליך הוא ימצא את עצמו. ואז נוצר שוב תמריץ שלילי להשתמש בכלי הזה ורואים תוצאה הפוכה.

באמת נדרשים אנשים עם כתפיים רחבות, עם אומץ לב, ואנחנו נידרש לתת גיבוי להחלטות שלהם. צריך להבין שבכל החלטה כזו טמון באופן טבעי סיכון. ואנחנו, כמו בכל דבר, צריכים לנהל סיכונים ולנהל את העניין הזה בשום שכל. בשורה התחתונה, אני מסכים לגמרי והיעד הוא להגיע למצב שבו המספרים יהיו גבוהים יותר.

תודה על השאלה. קודם כול, כפי שאמרת, מדובר בעניין ישן נושן. אני בהחלט מוכן לבחון אותו ולראות גם את המקרה הספציפי וגם באופן כללי אם נכון ומה אפשר לעשות בעניין הזה. אני מציע שוב שתעביר לי מכתב מסודר עם החומר, נעשה בדיקה מקצועית של העניין, ונידרש לו. בהחלט נושא שראוי לבדיקה.

כן. אני אומַר, אם רוצים להתייחס – א. אני מברך כמובן על הצעת החוק החשובה, שהשלמת את תהליך החקיקה שלה, שהתחיל עוד בקדנציה הקודמת. זה בהחלט שינוי חשוב ומבורך. אני אומַר, אדוני היושב-ראש, אני מסכים עם חבר הכנסת גינזבורג לגמרי על הרעיון ועל העיקרון. יש לנו חילוקי דעות על דרך היישום. אני טוען שאם עושים אז עושים, הווי אומר, קובעים כלל ברור. במצבים – אפשר להתווכח איזה, אבל במצבים מסוימים שבהם היה זיכוי, למשל, דוגמה, פה אחד במותב תלתא – אין יותר, לא ערעורים ולא שום דבר. בזה הדבר הזה נגמר. משום שאחרת אנחנו נייצר מנגנון שאומר – ההצעה שהביא בפניי חבר הכנסת גינזבורג מדברת על כך שיהיה ערעור ברשות וכו', אז אנחנו עכשיו ננהל הליכים חדשים, אין סופיות, נעמיס על המערכת עוד הליכים של בקשת רשות ערעור וכו'.

אני חושב שבעומס שיש על המערכות האלה, בתפיסה העקרונית שאומרת שאתה צריך להרשיע כאשר הוכחת את הדברים מעל לכל ספק סביר, ומצב שבו בוודאי – שוב, אני לוקח בכוונה את הדוגמה הכי קיצונית, מותב שלושה בבית משפט מחוזי קבע בערעור על פסק דין של השלום וזיכה. זאת אומרת שיש בוודאי ספק סביר ברמה הגבוהה ביותר שאפשר להעלות על הדעת. אני חושב שבמצבים כאלה לא צריך רשות ערעור ולא צריך שום דבר, צריך קביעה סופית שמסיימת את העניין.

אגב, אני יכול לומר, אדוני, יש שאלה גדולה, והיא באמת מצריכה לדון, איפה עומד המנעד. למשל, האם זיכוי של דן יחיד בבית משפט שלום די בו כדי להקים את החזקה הזאת של ספק סביר? אלה דברים שאני בוודאי מוכן לדון בהם, ויכול להיות שצריך לעשות את הצעדים האלה באיזשהו תהליך מדורג. אבל אם עושים – עושים. ללכת ולעשות איזשהו מהלך, שבסוף יחזיר אותנו חזרה לאותו מקום של דיונים אין-סופיים ושל כוח בידי הפרקליטות בכל זאת להחליט בכל תיק מה היא רוצה לעשות, כן להגיש או לא להגיש – אני לא חושב שזה נכון. זה מהות הוויכוח.

אגב, יש לנו דוגמה כזאת, זה גם לא עניין תאורטי, מהנושא של פירות העץ המורעל. אני אזכיר לך שבקדנציה הקודמת אנחנו סברנו שהחוק כמו שהובא היה צריך לעבור שינוי ולהיות הרבה יותר חד וברור, ולא להשאיר בסוף את שיקול הדעת לבית המשפט. כי אנחנו רואים שברגע שזה המצב, בסוף זה לא עשה שום השפעה של ממש. אני חושב שגם הרעיון הזה של פירות העץ המורעל – היה צריך בסוף לחתוך, לקבוע קביעות ברורות. במצבים x – התוצאה חד-משמעית היא y.

אגב, זה אולי ליבת חלק גדול מהוויכוח בין התפיסה השמרנית יותר לתפיסות האחרות. אני, כמי שדוגל בתפיסה הזאת, חושב שהוודאות היא הכרחית. ואגב, לא רק משיקולי עומסים, אלא אני חושב שבסוף חוסר הוודאות מייצר חוסר צדק גדול מאוד. אנחנו נוכל לדון בזה, אני מקווה שבהרחבה, ברגע שיבוא לכאן התיקון המפורסם לחוק החוזים לקריאה שנייה ושלישית, שגם הוא חלק מאותה דרך. אבל אני אמרתי לך, חבר הכנסת גינזבורג, אני מאוד בעד להוביל מהלך כזה, אבל על הבסיס הזה שעליו דיברתי – אם עושים אז עושים.