קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חברות וחברי הכנסת, כבוד השרה, יש דברים שהמדינה פשוט לא יכולה להרשות לעצמה, כי יש מי שחושב שאפשר למחוק זכות של אנשים עם מוגבלות פיזית ונפשית בשקט כאילו מדובר בהמלצה, ולא בזכות בחוק. בשבועות האחרונים אנחנו מקבלים פניות רבות על בתי מרקחת שבהם אומרים לאנשים עם מוגבלויות משפט מביש: פה אין פטור מתור, חכה. מי שאומר את זה כנראה שכח מה המשמעות של מוגבלות, של כאב, של נשימה קשה, של חרדה שמחמירה אחרי עמידה של חמש דקות מיותרות.
זו לא פרשנות וזו לא אי-הבנה – זו שחיקה מכוונת, זו שחיקה של הזכות הכי בסיסית, הזכות שלא להתמוטט באמצע בית מרקחת כדי להוכיח שמגיע לך כבוד. המחוקק נתן את הזכות הזו, המדינה הכירה בצורך הזה, ומי שחושב שאפשר לעקוף את זה בחיוך ובתקנה פנימית, טועה. מי שמאפשר לזה לקרות שוכח מהי מדינה. מדינה לא מודדים רק בתקציב וביטחון, מודדים אותה גם בדרך שבה היא מתייחסת לחלש. אני אומרת בצורה חדה: לא ניתן למחוק את הזכות הזו, לא נרשה לשחיקה לזחול. לא נאפשר מציאות שבה אנשים עם מוגבלות צריכים להתחנן, להתווכח, להציג תעודות ולהרגיש שהם מפריעים למערכת. חברה שלא נותנת קדימות למי שנאבק בשביל כל צעד וכל נשימה, מאבדת את המצפון המוסרי שלה. גם באווירה המפולגת שלנו הכנסת הזו חייבת להרים דגל ברור על הדבר. כבוד האדם הוא לא נושא לוויכוח, ואזרחי ישראל – עם מוגבלות, עם נכויות פיזיות ונפשיות, עם פוסט-טראומה, עם מחלות כרוניות – אתם לא שקופים. אנחנו לא נעמוד מהצד בזמן שפוגעים בכם. אנחנו נהיה שם איתכם – לא בתור, לא במאבק – ולא נשתוק. תודה.
272 מילים של דבי ביטון. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.