השבת החטופים וקידום עסקה מיידית לסיום המלחמה בעזה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה. אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, הזעקות של המשפחות היום, של משפחות החיילים החטופים בוועדת הכנסת, קרעו את האולם, קרעו לנו את הלב, למי שיש לב בוועדה הזאת, ולגמרי היו אות קין על הכנסת הזאת. איך אמרה ענת, אימא של מתן אנגרסט? אין זכות קיום לכנסת הזאת. אין זכות קיום לכנסת הזאת. והיא כל כך צודקת. מי שמפקיר את בניו ובנותיו בשבי הוא פושע, פושע, פושע נגד האנושות, פושע נגד בני האדם, פושע נגד עמו, מפקיר ובוגד בתפקידו ובסמכות שניתנה לו מהעם שבחר בו.

האנשים האלה, 50, שנמצאים כבר 668 ימים בגיהינום, נמצאים בסכנת מוות מיידית. הממשלה יודעת את זה לפרטי-פרטים. היא מקבלת דוחות. מערכת המודיעין נותנת להם את כל הדוחות והמידע כבר חודשים ארוכים, אבל לא רק שמחה רוטמן לא רוצה להסתכל על הסרטים, גם ראש הממשלה, גם שריו, לא רוצים לראות ולא רוצים לשמוע. ובכל פעם שהדיונים עולים אוקטבה, אז יסגרו את הדיון להפסקה – עדיף שיתקררו, שיירגעו קצת. לא רוצים לראות ולא רוצים לשמוע, ומפקירים יום אחרי יום את בנינו ואת בנותינו בגיהינום.

אז איך קוראים לאנשים האלה? כן, הם פושעי מלחמה, עבריינים, עבריינים שעושים הכול כדי לפרק את המדינה על יסודותיה ועל ערכיה. מדיחים את היועמ"שית, מדיחים את הרמטכ"ל, מדיחים את יושב-ראש ועדת החוץ והביטחון, מדיחים ומדיחים במלחמת ההישרדות שלהם, אבל בינתיים העם לא שורד, המדינה לא שורדת, ובוודאי שהחטופים לא שורדים.

898 חללים נפלו עד עכשיו בעזה. ב-2028 יהיו 100,000 פצועים במדינת ישראל. 100,000. מישהו קולט את זה? או שגם את זה לא רוצים לראות ולא רוצים לשמוע? בואו נדיח. בואו נדיח את השמאלנים, בואו נדיח את האופוזיציה, בואו נדיח את האומנים, בואו נדיח את הפצועים, בואו נדיח את כולם, את מדינות העולם. כולם נגדנו. הם לא מבינים אותנו. אנחנו העיוורים, אנחנו הצודקים, ובמקום שבו צודקים, כמאמר השיר, לא יצמחו ולא יפרחו פרחים.

המדינה מתפרקת לנגד עינינו. ערכיה מושלכים אחד-אחד לתהום. איפה הסולידריות? איפה הערבות ההדדית? איפה הערכים היהודיים? כלום ושום דבר. המשפחות זועקות – נפנה את המבט. עדיף להקריב אותן מאשר את הכיסא, מאשר איזה תפיסה משיחית הזויה.

משפחת אנגרסט, משפחת כהן, משפחת כלפון, שישבו היום והלב שלהן נקרע בפעם האלף, הסתכלו לאנשי הקואליציה בעיניים, חיפשו שם נחמה, חיפשו חמלה, חיפשו הבנה. לא היה שם שום דבר. הייתה שם רק אצבע אוטומטית שהורמה כדי להדיח את יולי אדלשטיין וכדי להעביר פה חוק של משתמטים. איזה בושה, איזה בושה של מקום, איזה ביזיון אתם, איזה אנשים חסרי לב.

תראו מה אתם עושים למדינה. יום אחרי יום המדינה קורסת. אתם לוקחים אותנו לתהום כשהידיים שלכם על ההגה, ממשיכים להאשים את כל העולם בכישלונות שלכם, בחרפה שלכם, באובדן שלכם, אובדן הדרך. כל מה שבנו פה עשרות שנים, אנשים ששילמו בדם, אנשים שעבדו פה ביזע מימיהם של הרצל ובן-גוריון, אתם מפרקים עכשיו פסע-פסע, מפרקים את המדינה לגורמים. היא לא תישאר על כנה, היא לא תישאר יותר, כי אתם מפרקים אותה לגורמים.

יושב לו ראש הממשלה ובוכה ומתבכיין ומתקרבן היום על זה שהיועצת המשפטית לממשלה מנרמלת את הסכנה לחייו. יכול להיות מקום יותר מנותק והזוי מזה? ראש הממשלה המסכן בוכה על מר גורלו, האיש מדושן העונג, עם כל היועצים, עם כל המטה שלו שמקבל כסף מקטר, עם כל האנשים פה שראיתי איך הם עולים אליו לרגל, עוד שנייה מנשקים לו את כף היד, הדיקטטור הגדול. הוא מתבכיין כשהוא מפנה עורף ויוצא עכשיו בכוונות לכבוש את כל הרצועה, כולל המקומות שבהם נמצאים החטופים. הוא מדבר על סכנת חיים? כמה מנותק יכול להיות הנאשם מספר אחת במדינת ישראל? ככה זה כשאתה כבר כל כך הרבה שנים נמצא על הכס.

לא תעמוד על דם רעך – אתם מפירים את זה יום-יום, שעה-שעה. אתם עומדים על הדם שלהם. אתם עומדים, מחייכים, חלקכם רוקדים וצוהלים, חוגגים, חוגגים את השררה על הדם של המשפחות, על הדם של החטופים, על הדם של החללים, על הדם של הכאב ושל ערכי הדמוקרטיה ועל המדינה היחידה היהודית בעולם, שאותה אתם מפרקים בשביל השררה שלכם. תתביישו לכם.