השבת החטופים וקידום עסקה מיידית לסיום המלחמה בעזה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, 668 ימים 50 חטופים בשבי בעזה. 668 ימים של סבל, של גיהינום. הגיהינום היחיד שקורה בעזה, למרות כל ההצהרות על שערי הגיהינום, הוא הגיהינום של החטופים. 668 ימים שבהם מדינת ישראל, שחלקכם עומדים בראשה, לא הצליחה לממש את אחריותה הבסיסית ביותר – להחזיר את אזרחיה הביתה.

חלק מהם נחטפו בפיג'מות מבתיהם לעיני ילדיהם; חלק מהם נחטפו מעבודתם; חלק נחטפו בזמן שרקדו. הם כולם מילאו בצורה מושלמת את חלקם בהסכם עם המדינה, והמדינה הפקירה אותם וממשיכה להפקיר 668 ימים.

בימים האחרונים נחרדנו לראות את שידענו כבר חודשים ארוכים – החטופים מורעבים וחייהם על בלימה. הסרטונים שהופצו, אומנם הם טרור פסיכולוגי, אבל אל לנו להסיט את המבט. התפקיד שלנו הוא לצפות באמת המזעזעת ולעמוד איתנים כנגדה.

האחים שלנו מורעבים בדיוק כפי שהראו דוחות המודיעין שהוצגו לקבינט וכפי שכל אזרח ישראלי ידע עם שחרורם של החטופים שכבר שבו בעסקאות הקודמות. ידענו את זה מאיך שהם נראו, וגם מהעדויות הברורות שלהם. והינה הגיעו הסרטונים האחרונים, ולמרות שידענו כולנו, מאז קשה לנשום.

שלשום, בצוהרי שבת, כמה שעות לאחר פרסום הסרטון של החטוף אביתר דוד, הגיע לכיכר החטופים בתל אביב סטיב ויטקוף, שליחו של נשיא ארצות הברית, להיות עם המשפחות, לשמוע מהן וגם להשמיע. האם מישהו מחברי הממשלה שלנו הגיע גם הוא למפגש כזה לשמוע ולהשמיע? ואולי אין מה להשמיע?

אולי האמת היא שאין לכם מושג? מישהו מכם יודע מה עשה צוות המשא ומתן החדש מאז שמונה? הצוות הקודם הביא את שתי העסקאות שבמסגרתן שבו עשרות חטופים. הצוות החדש, שכבר אי-אפשר לקרוא לו חדש, הביא משהו? מישהו מכם, חברי הבית הזה, חברי הקואליציה, נפגש עם הצוות הזה? מישהו מכם יכול לספר למשפחות מה קורה בצוות הזה? אם לא הגעתם לכיכר להיות עם המשפחות בשבת, אז אולי דרשתם משרי מפלגתכם לוודא שהקבינט מתכנס כבר, כי חיי אדם על הכף? מי מכם עשה משהו בעניין בשבת האחרונה?

זוכרים את תחושת החירום, תחושת הבהילות, שאחזה בנו בשבת שמחת תורה, ב-7 באוקטובר, כבר כמעט לפני שנתיים? אותה תחושה שגרמה למאות אלפים מהעם הזה לצאת מהבית, להילחם, להסיע, להאכיל, לעשות הכול כדי להחזיר את החטופים – מה קרה לתחושה הזאת? איך יכול להיות שאצלכם, בחלוף 668 ימים, התחושה הזאת קהתה ולא התחדדה? מה שהיה אז חירום ובהול הפך לגזר דין מוות, ואם לא נפעל, הוא יהפוך לגזר דין מוות לנוספים ממש עכשיו.

יש כאלה בבית הזה שמסתייגים מהגדרת המטרה של החזרת החטופים כקודמת להכרעת חמאס, וגם מסבירים מה סדר העדיפויות שלהם. אני חלוקה עליהם מאוד, זה בעיניי לא יהודי, וזו סכנה אמיתית להמשך קיומו של העם הזה, אבל זה דיון לגיטימי. אבל גרוע מכך, יש פה כאלה חברים בבית הזה ש-668 ימים – ואיש לא יודע מה עמדתם, מה דעתם. הם גרועים יותר, כי הדבר היחיד, אבל היחיד, שמעניין אותם הוא הכיסא שלהם, המיקום שלהם בפריימריז, או מה חושבים עליהם. 668 ימים לא שמענו מהם דבר בעניין השבת החטופים. ואל תגידו לי: אנחנו בקשר עם המשפחות. זו אכן מצווה חשובה מאוד, אבל זו הרמה הנמוכה ביותר של אזרחות טובה בעת הזו, בטח למי שהוא חבר או חברה במפלגת השלטון.

תגידו בקול רם מה אתם חושבים על התוכניות לכיבוש עזה, תוך כדי קידום חוק ההשתמטות. תגידו מה דעתכם על הוויתור על החטופים בשביל שלמות הקואליציה. תגידו משהו. מול אחינו שחייהם על בלימה אתם לא יכולים לשתוק יותר, וחשוב יותר – לעשות. במקום סיסמאות על ניצחון מוחלט, על הכרעת חמאס, אנחנו זקוקים למשהו אחר – למדיניות, לתוכנית פעולה, ליעדים.

הנושאים היחידים שהקואליציה עסקה בהם היום פה בבית הזה הם ג'ובים, פיטורי היועמ"שית ושרידות פוליטית. גם במענה בנושא הקודם על סדר-היום לא היה שום מענה על הנושא של חוק הגיוס או ההשתמטות. מעניין אם בנושא הזה תהיה התייחסות לעניין החטופים. אתם יושבים פה שעות על חוקים שגם אותם אתם לא מצליחים להעביר ולקדם וליישם, ולא היה זמן לקיים ולו דיון אחד בעניין השבת החטופים. 668 ימים של גיהינום.

כמי שגרה סמוך לגבול לבנון, ביישוב קו עימות, אני יודעת שהטרגדיה שקרתה בדרום חסכה לנו את הטרגדיה שלנו. זה נורא להגיד, אבל זו האמת. אם לא חמאס שמקדים ותוקף, חיזבאללה היה מבצע את שתכנן שנים. ואחרי שנה וחודש של מלחמה בצפון, ומתוכם תמרון בעומק שטח לבנון, עם אזרחים הרוגים בשדות כפר מסריק, במג'דל שמס, בעכו, בנהריה, בקריית שמונה, במטולה, בעין זיוון, עם חיילים שנפלו, ממשלת ישראל חתמה על הסכם הפסקת אש.

האם חיזבאללה הוכרע? לא. האם חיזבאללה פורק מנשקו? לא. האם מי שנשאר מראשי חיזבאללה הוגלה? לא. מה כן קרה? ישראל חתמה על ההסכם, ומאז צה"ל נמצא במלוא עוצמתו סמוך לקיבוץ שלי ולאורך כל הגבול וגם מעבר לגבול, בים, באוויר וביבשה, ומסכל כל ניסיון שיקום של חיזבאללה. תגידו לי אתם, לא הייתם חותמים על הסכם כזה בתמורה לחיים של אחים שלכם, של הילדים שלכם? ובכל זאת, זה לא קרה ולא קורה. אחים שלנו מורעבים למוות בעזה. הרמטכ"ל אומר שהושגו מטרות מבצע מרכבות גדעון, שחמאס חלש מאי פעם. למה אנחנו עוד שם? למה מלבנון יצאנו כשחיזבאללה אינו מוכרע, ובעזה, היכן שהאחים שלנו גוססים, היכן שהבנים שלנו מחרפים את נפשם בלחימה, אנחנו ממשיכים להתבוסס, וכל זה – ללא דיון אמיתי בעניין? לא קיימנו פה ולו דיון אחד בעניין הזה.

אני בוחרת לסיים במילים שפרסמה אתמול איריס חיים היקרה. איריס, אימו של יותם ז"ל, שנחטף מביתו בקיבוץ כפר עזה ובמסגרת ניסיון בריחה הירואי נורה ונהרג על ידי חיילי צה"ל, כותבת בפייסבוק וגם התראיינה על זה אתמול – שוחחתי איתה אתמול ארוכות ואני מקריאה חלק מהדברים שלה – היא כותבת ככה: "דברים שהבנתי מאז 7 באוקטובר – – – אנחנו, תושבי העוטף בקיבוצים ובמושבים, סמכנו על ממשלת ישראל שתדאג שהיישובים שלנו יהיו בטוחים. עם השנים, ממשלות ישראל התעלמו מהאיום ההולך וגובר. אנחנו חיינו ליד מפלצת שלא ידענו שהיא קיימת – אם הייתי יודעת כנראה שלא הייתי בוחרת לגדל שם שלושה ילדים.

"ב-7 באוקטובר כבר לא היה צבא ערוך ומוכן לתרחיש הנורא ביותר, גם לא לתרחיש של פחות. הצבא פשוט לא היה שם. הבן שלי נחטף ונהרג בעזה. במשך 70 יום בחרתי להאמין שהמדינה פועלת בשיקול דעת כדי להחזיר את החטופים, חיזקתי מתוך הנחה שאין לי מספיק מידע והשיקולים נכונים", ולמרות זאת הבן שלי נפגע, "מתוך המשך טעויות חשיבתיות שאין חטופים באזור ההוא. ושוב, המשכתי לחזק, לתמוך, כדי שהחיילים היקרים שלנו לא ייפגעו.

"על מה מתקיים משא ומתן כיום, כדי לשחרר חטופים שכבר נראים כשלדים מהלכים? בואו נצא מהמקום המקולל, נבנה מחדש את הביטחון שהיה חסר בכל השנים האחרונות. הבעיה היא שהגבולות האלה היו נטושים בשל מדיניות מוטעית, בדיוק כמו בערב יום כיפור 1973. את המחדל של הממשלה הזאת ושל קודמות לה לא ניתן יהיה למחוק, את המחדל של הצבא לא ניתן יהיה למחוק, גם לעוד אלף שנים – – – נכנענו לחמאס במשך 20 שנים, נתנו ונתנו עוד ועוד ועוד. עכשיו צריך לשחרר את מי שעדיין ניתן. בשבילי ובשביל משפחתי" – אומרת איריס חיים – "זה מאוחר. יותם לא יחזור. אני מוכנה להיכנע תמורת החטופים, תמורת הכבוד האחרון שנשאר מול משפחות כמוני שלהן עדיין יש תקווה. אם הצבא מספיק חזק, יהיו פלוגות, כיתות ומחלקות שישמרו על תושבי העוטף. זאת המשימה. לא על חשבונם של אותם שרידי הרעבה והתעללות שעדיין נשימה באפם. אין אדם במדינה שלא רוצה בשחרור החטופים, כולם ללא יוצא מן הכלל.

"היום צריך להחליט לפני שיהיה מאוחר מדי. אני לא יכולה לחשוב שהילדים האלה גוועים ברעב. בשום אופן".

אני רק אסיים את דבריה של איריס חיים, ברשותך.

"אני רוצה שתסכימו פה על זה שאסור להשאיר אותם שם, וזה צריך לקרות למרות המחיר שנשלם בהמשך. את המחיר הכבד ביותר כבר שילמנו. אימא של חטוף, יותם חיים – שברח יחד אלון וסאמר. היה לו סיכוי, היה לנו סיכוי. לרום, נמרוד, אביתר, אלון וכל שאר החטופים עוד רגע לא יהיה סיכוי. אני לא מוכנה שהם ימותו בשבי כמו הבן שלי". תודה, אדוני היושב-ראש.