קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, כבוד השר, המענה של משרד ראש הממשלה על הנושא החשוב של חבר הכנסת גינזבורג: אירועי 7 באוקטובר ומלחמת התקומה אשר באה בעקבותיהם הם האירוע הקשה ביותר שעברנו כחברה בדורנו, אסון עצום שבו אויבנו הפתיעו אותנו, פגעו בנו, רצחו, אנסו וחטפו. השנתיים האלה היו קשות לנו כחברה וכעם, אך הקושי הזה מורכב גם מהמון סיפורים אישיים ואינטימיים של מיליוני אזרחים. אנחנו רוצים להגיע לחקר האמת, אך לא ייתכן שמי שיקבע לבדו את כל הרכב חברי הוועדה הוא השופט יצחק עמית, ואלה שהוא ימנה, הם יבדקו עבור כולנו. אדם שלכל הפחות לא זוכה לאמון בחלקים נרחבים של הציבור, ובעיקר בחלקים ששילמו בחיי טובי בניהם באחוזים גבוהים בהרבה משיעורם באוכלוסייה, לא יכול למנות את חברי הוועדה – לא באירוע כזה, שנוגע בכל קצוות החברה.
אנחנו נקים ועדה אמיתית וחסרת פשרות, ועדה שלמשפחות החטופים והחללים יהיה בה תפקיד משמעותי. הם יפקחו שדבר לא יוסתר, שאף אחד לא יינקה ושדבר לא יישאר באפלה. מי שרוצה ועדה שתחקור את האירועים רק מצד אחד ותסתיר את כל השאר; מי שרוצה ועדה שתיראה כמו מה שעושה היועמ"שית בחסות בית המשפט לחקירת מבקר המדינה; מי שרוצה ועדה שתיראה כמו מה שעושה היועמ"שית לוועדת הרוגלות – מסרסת אותה, משתקת אותה כדי שלא יגלו מה המערכת שהיא עצמה עומדת בראשה עשתה.
אנחנו קוראים לכל חברי האופוזיציה – אנחנו בימים היסטוריים של כאבים לצד אושר, חופש והזדמנויות עצומות שעומדות לפנינו – להניח לרגע את הפוזיציה בצד. אני יודע שזה כבר חלק מתוכנן מהקמפיין, אבל אתם צריכים להבין את גודל השעה. אנחנו רוצים מתווה שבו נוכל לוודא כי הכול וכולם ייחקרו ואיש לא יינקה, מתווה שייעשה בהסכמה רחבה, לוועדה חזקה, מאוזנת, שוויונית והאפקטיבית ביותר בתולדות המדינה. אנחנו חייבים את זה לנופלים, לחללים, חייבים את זה לחיילינו הקדושים, ובעיקר – חייבים את זה לעם הגיבור והנפלא הזה, שצמא לקצת אחדות ושקט. תודה רבה.
עכשיו אני אומר משהו מחוץ לפרוטוקול.
לא, לא סיימתי. עכשיו פשוט אני אומר מחוץ לכתוב. אני, כתושב הנגב שאיבד 49 חברים באותו יום ארור, לא מתכוון לאפשר לאיש לצאת נקי מאותו יום. אני רוצה אנשים שייכנסו לכלא; אני רוצה שאנשים ישלמו על המעשים שלהם; אני רוצה להבין איך אנחנו, שהשקענו כל כך הרבה בצבא הנפלא שלנו, במערכת הביטחון המצוינת שלנו, בשירות הביטחון הכללי הנהדר שלנו, איך אנחנו, התושבים בנגב, לא קיבלנו התרעה אפילו לא דקה לפני. היינו צריכים התרעה של עשר דקות לפני.
אני חושב שכל ניסיון להביא ועדה שתהיה ברוחה ובנפשה של היועמ"שית – שלמעשה הבן שלה הוא זה שמצולם גונב אמל"ח מחברו, גונב וסט עם אמצעי לחימה מחברו, ואפילו לא נחקר בנושא – האם יש לה את העוגן המוסרי להגיע לחקר האמת? לא ולא.
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, אני רוצה לדבר בשתי מילים על רחבעם זאבי גנדי. יש דמויות בתולדות עמנו שלא נמדדות רק בתפקידים שמילאו – אני אשמח לקצת שקט במליאה, יש לי הפרעות קשב וריכוז קשות מאוד.
לא, לא מסיים, מתחיל, מתחיל את דבריו.
קודם כול, אני מברך את כל התלמידים הנפלאים ואת האנשים היקרים ביציע. ברוכים הבאים לכנסת ישראל. אנחנו אוהבים אתכם ומעריכים אתכם. תודה רבה.
אני רוצה לדבר על רחבעם זאבי גנדי, השם ייקום דמו. יש דמויות בתולדות עמנו שלא נמדדות רק בתפקידים שמילאו, אלא ברוח שנשבה מהן. רחבעם זאבי, גנדי, היה מאותם אנשים שחרתו את דרכם לא לפי כותרת בעיתון, אלא לפי מצפן פנימי ברור: אהבת הארץ, נאמנות לעם ודבקות באמת גם כשהיא אינה פופולרית.
היום, ל' בתשרי, אנחנו מציינים את יום הזיכרון לרחבעם זאבי, שנרצח על ידי מחבל בן עוולה. המתנקש הארור לא רצה לרצוח רק את רחבעם זאבי, ולא רק את גנדי הדמות, הוא רצה להרוג את הרוח שנשבה בו, רוח הניצחון והתקומה, רוח אהבת האדם, העם, הארץ והתורה.
גנדי לא היה מהאנשים שמחפשים פשרות בכל מחיר. הוא האמין שמדינה צריכה גב; שהעם היהודי לא יכול להרשות לעצמו לוותר על זכותו לחיות כאן, באדמת אבותינו, בביטחון ובכבוד. הוא ראה את הציונות לא כפרק היסטורי, אלא כשליחות מתמשכת עד עצם היום הזה. גנדי לחם על האדמה הזאת לא רק במובן הצבאי, אלא במובן העמוק ביותר של המילה: להילחם על הקשר שבין אדם למולדתו; לדעת שכל גבעה או רגב, כל נחל, כל שביל במדינת ישראל הוא חלק מהסיפור שלנו, חלק מהדם, הזיעה והדמעות של דורות שהקימו כאן מדינה לתפארת.
יש משהו מעורר השראה באדם שקם כל בוקר מתוך תחושת שליחות, אדוני היו"ר, מתוך אמונה אמיתית שהמאבק על דמותה של המדינה לא נגמר. זה לא מאבק של שנאה אלא מאבק של אהבה עמוקה – אהבה לארץ, לעם, לזהות, אהבה בוערת כאש.
גנדי היה חייל גם כשהיה שר ואיש רוח וגם כשהחזיק בנשק. הוא הבין שהכוח הצבאי לבדו לא מספיק, ושהחוסן הלאומי נבנה מערכים, ממשפחה, מאמונה בצדקת הדרך. הוא גם ידע מהי נאמנות – לא נאמנות פוליטית משתנה, לא ולא, אלא נאמנות לדרך, לעם ולעקרונות, נאמנות לאידיאולוגיה. יש אנשים שבוחרים בדרך הזאת לא מפני שהיא קלה אלא מפני שהיא הנכונה, ולעתים גם כי היא קשה.
המורשת של רחבעם זאבי מזכירה לנו שהנהגה אמיתית אינה נמדדת בפופולריות רגעית, אלא ביכולת לעמוד מול הרוח, כנגד הרוח, גם כשהיא נושבת חזק. גנדי היה אדם שהאמין שמדינת ישראל חייבת להיות מדינתו של העם היהודי, עם שורשים, עם גבולות, עם זהות ברורה. אמונה כזאת אולי נשמעת היום חריגה, אבל היא בדיוק לב-ליבה של הציונות. חובתי, כחובתם של כולנו, של כל חבריי, היא להמשיך לשאת את הלפיד שגנדי הדליק, לשמור על רוח ההתיישבות, על גאוות היחידה והעם ועל הזכות להגן על עצמנו ועל האמת שלנו. רחבעם זאבי נפל בידי אויבי ישראל, אך רעיונותיו חיים ונושמים, ממשיכים להדהד עד עצם היום הזה בכל מקום שבו יש מי שעדיין מאמין שארץ ישראל אינה סיסמה אלא אחריות.
בהמשך לדברים הללו, חבריי הנכבדים – אין לי זמן מוגבל, אלעזר, אל תמהר. זה פודקאסט, זה פודקאסט, אל תמהר. ברוח הדברים הללו אני פונה לחבריי האהובים באופוזיציה, חבריי הציונים, הנחושים, אוהבי הארץ והאדם: עם ישראל תר אחר ריפוי. שר הביטחון לשעבר גנץ, אני אשמח אם תקשיב.
עם ישראל מחפש אחר ריפוי. עם ישראל מחפש אחר אחדות אמיתית. היום אני מושיט לכם יד, יד שמצפה לפגוש יד אחות, יד שמגיעה מתוך עוצמה, יד שמגיעה מתוך כוח, לא יד שמגיעה מתוך חולשה, לא מתוך פחד, לא מתוך חשש, משום דבר. כשהיה צריך להוכיח, גם כשהאש בוערת אנחנו יודעים להגן על הבית. היום אני מפנה את היד שלי מושטת אליכם. עם ישראל תר אחר אחדות. עם ישראל, תש כוחו מהמלחמות הפנימיות האלה. אני קורא לכם, אחיי ואחיותיי היקרים: הושיטו יד בחזרה, הושיטו יד אחות. אנחנו חייבים לרפא את העם הנפלא שלנו. אנחנו חייבים להכות באויבינו. יש לנו עוד אויבים רבים להלום בהם ולהכות בהם. אני בטוח שבעזרת השם ובעזרת האחדות ובעזרת רוח הניצחון נוכל לכל האתגרים הרבים שעומדים לפתחנו. תודה רבה לכולם.
1,057 מילים של אלמוג כהן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.