לא לא לא.
אני לא רוצה להשיב לך, אני רוצה לדבר בנחת, כי עברתי כאן, בנחת, אירוע מטלטל ביום שני, ואני רוצה להגיד משהו להרבה אנשים שאמרו. דבר ראשון נתחיל עם אלה של: למה את צועקת? למה את צועקת? דברי יפה. כי כאן יש 119 תלמידים של חנה בבלי, כל אחד מהם מדבר בנחת, הוא לא צועק, הוא לא משתלח, הוא לא קורא לאחרים "שקרנים". לא. היום אמר חבר כנסת בוועדה לביקורת ענייני המדינה שנשיא העליון הוא עבריין. מי זה? חבר כנסת מכאן. הם בסדר.
וכשדודי אמסלם צורח עלייך – למה את עונה לו? למה את יורדת לרמה שלו? שהוא ישתלח, את תדברי יפה, מירב. אז לא, אני לא אדבר יפה, ואני גם לא אשתוק. ואני רוצה להגיד עוד משהו – עכשיו אני גם רואה אתכם. דודי אמסלם הוא השר המקשר – אתה יכול לעשות טיפה שקט? אני לא מצליחה. קשה לי. והרי אמרו לי: מירב, למה את צועקת?
לא עצרת לי את השעון. כשהוא אומר לך: לכי לצחצח את הנעליים של לפיד, תגידי לו: אבל למה, דודי? אל תדבר אליי ככה, זה לא נעים לי. אז לא, אני אענה. ואני רוצה להגיד לכולם: דודי אמסלם הוא השר המקשר, וכשר המקשר, איתרע מזלנו, אני צריכה לשבת במליאה. אמרו לי: למה התחלת איתו? תקשיבי, יסמין. אמרתי להם: יש לי פה עדות. איפה נטע ושפרית? התחננתי אליהן להיות בחוץ. תבין לאיזה מצב הגעתי. אני, מרכזת האופוזיציה, לא יכולה לשבת במקום שלי כשדודי אמסלם מדבר. אז ישבתי שם – אתם רואים איפה רפאת? שם. שם ישבתי, אני, מירב בן ארי, ואללה, אני לא איזה – תקשיבו, ישבתי בצד, שם, בקצה של הקצה. ואז דודי אמסלם, אחרי שהוא כמובן דיבר על הנשיא עמית ועל יאיר לפיד, אמר "ולסיום". אז נטע, מנהלת הסיעה שלי, אמרה לי: מירב, תתקרבי. תבינו לאיזה מצב הגעתי. אז התקרבתי ולקחתי את הנאום שלי, ובאתי לעלות למליאה, ונפתחו עליי שערי הגיהינום.
נכון, גם אני עונה, וקראתי לו "שאוויש". אוי, זה נורא. אגב, גם מירי רגב עשתה את זה לפניי. לא נורא, לא אמרתי לה כלום. אבל על מה הוא צעק עליי, אתם יודעים? על זה שהשתתפתי בכתבה שבה אמרתי שהידידה שלו ישבה כמתמחה פה בכנסת. תראו לי שר אחד, שר אחד – עזבו חברי כנסת, והוא היה חבר הכנסת אז, כשהיינו בכנסת העשרים – שר אחד שלמתמחה שלו יש אישור קבוע לשבת בפרסה. זה כל מה שאמרתי. להפך, אמרתי: אם היא אלמנה והוא אלמן, למה שלא יהיו זוג? אבל זה לא עניין שלי. זה הכול – ביקורת לגיטימית של אופוזיציה.
חברים – ואני מדברת עליכם. נפתחו עליי שערי הגיהינום. דיברו אליי בבוז, בהשפלה. לא, אין סימטריה. אין סימטריה. ואתם יודעים מה, כשיאיר לפיד אמר בפודקאסט נידח על אורית סטרוק, אפילו אני, אפילו אני דיברתי; אף אחד מכם לא אמר מילה.
שנייה, גלית, תקשיבי. תקשיבי, אני באתי בנועם.
תקשיבי, כשאורית סטרוק, נאמר עליה משהו, המינימום, על לבוש או משהו – לי אמרו ללכת לצחצח נעליים, לי אמרו שאני האישה הכי בזויה – – –
רגע.
וכשאני – עזבו אף אחד; אף אחת מכן.
ולסיכום האירוע, היום הייתי בוועדה לביקורת המדינה, ואמרתי לחברי הכנסת מש"ס: למה אתם עוזרים לביבי להתנגד לוועדת ביקורת? ביקורת הכי עניינית. למה? מה עשה חבר הכנסת אבוטבול בתגובה? עמד ככה, תקשיבו טוב, עם הטלפון ככה, ואמר: יאללה, יאללה, תביאו את דודי אמסלם שירגיע את מירב בן ארי. תקשיבו, אנחנו בשפל הכי נמוך שהיה פה.
אבל צדק פואטי אחד אני חייבת להגיד – מרגי, אני אתן לך – הצדק הפואטי זה כשהמרצע יצא מן השק בעניין אמסלם, ובסוף אישה מזרחית עם כבוד שתלה אותו במקום. ועם ישראל חיבק אותי, ומשפחות שכולות חיבקו אותי, ותומכי ליכוד חיבקו אותי, ואף אחת לא שתקה. ואיגוד הדירקטורים ביטל את ההשתתפות שלו, בצדק, וארגוני הנשים והנשים הגישו תלונות. לא נשתוק יותר על אלימות.
רגע, מילה אחרונה, כי אתה היית איתי.
מילה אחרונה.
אני רוצה להגיד לך, כל מה שעשיתי – דיברתי על היועצת. זו הסיבה שהוא דיבר אליי בצורה כזאת בזויה. זו הסיבה שהוא אמר לנעמה לזימי: כאן זאת לא הבסטה שלך. זו הסיבה שהוא אמר לה על הבית שלה, ושאבא שלה מנהל בית ספר. ולמרות זאת, נשים מזרחיות עם כבוד – –
– – השיבו לו והחזירו את הכבוד של הכנסת הזאת. תודה.
669 מילים של מירב בן ארי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.