חיזוק המענים לרשויות ולכפרי העדה הדרוזית בצפון הארץ שנפגעו במלחמה

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

תודה רבה, אדוני היושב-ראש. מי השר?

נמתין לשר, כי זה חשוב.

הינה, השר הגיע. תודה רבה, אדוני היושב-ראש. אדוני השר, האמת היא שכשהגשתי את הבקשה להצעה לסדר-יום הזאת, שעוסקת בבני העדה הדרוזית, לא ידעתי שאנחנו נהיה בעיצומו של אירוע באמת מטורף, היסטורי, קשה מאוד. כיוונתי את דבריי ואת ההצעה לסדר-יום לאחינו הדרוזים פה במדינת ישראל. אבל עכשיו מתרחש משהו מאוד גדול בגבול סוריה, ומכאן אני רוצה קודם כול לחזק את בני העדה הדרוזית, אחינו ואחיותינו, שעוברים עכשיו רגעים מאוד לא פשוטים, וכמובן לחזק גם את בני העדה הדרוזית שעוברים בסוריה – אין לי מילה אחרת חוץ מסוג של טבח מזעזע. להבנתי, ממש לפני זמן קצר, ראש האופוזיציה שוחח עם השייח' מוואפק טריף ואמר לו שאנחנו עומדים לצד אחינו הדרוזים ושנעמוד לצידם, כמובן. מכאן אני רוצה לחזק את ידיהם. אני מקווה שהאירוע הזה לא יסלים לכדי משהו שאנחנו עוד לא מבינים את המשמעויות שלו, אבל זה אירוע בהחלט יוצא דופן, ומדינת ישראל כמובן צריכה לנקוט עמדה חזקה.

אז האמת היא שכשהגשתי את ההצעה לסדר-היום הזאת, רציתי לדבר על מה שקורה עם הדרוזים בגבולותינו. אני משתדלת לדבר על זה ככל יכולתי, אני נוסעת הרבה לסיורים שם, אני פוגשת ראשי רשויות, אני פוגשת תושבים, אני שומעת את הזעקות שלהם. ביום הזיכרון האחרון הייתי שם, תכף אני ארחיב על זה. אתם יודעים, ב-649 הימים האחרונים של המלחמה הזאת, שכולנו כמובן יודעים שיש לנו עדיין 50 חטופים, מתוכם חטופה אחת בעזה, מתוך 893 חללי צה"ל שנפלו על הגנת ישראל, נפלו 13 חללים מהעדה הדרוזית. לא מעט אנחנו מדברים עליהם, אבל כמובן שזה לא מספיק. התרומה שלהם לחברה הישראלית, לצבא, לאקדמיה, לתעשייה, היא גדולה מאוד, וממש לא מזמן התברכנו בחברי כנסת חדשים מהעדה הדרוזית, שזה כמובן חשוב ומשמח, כי הם יוכלו לייצג את העדה הזאת טוב יותר. אבל אני אומרת ממש מדם ליבי – כי אני מקפידה לסייר שם, לפגוש אותם ולדבר איתם בשנתיים האחרונות – יש הרבה מאוד מצוקות והרבה מאוד בעיות, ומדינת ישראל לא עושה מספיק כדי לפתור אותן ולא עושה את המתבקש כדי לסייע לבני העדה הדרוזית.

הכול כמובן מתחיל מחוק הלאום. הכול מתחיל בחוק הזה, שעדיין מרחף מעל ראשנו ועדיין מנציח את העובדה שיש פה הנהגה שלמעשה בפועל, בעזרת החוק הזה, חושבת את עצמה עליונה על אחרים. מתוך החוק הזה יש כמובן את כל מה שקשור בשוק הבנייה, את חוק קמיניץ, שגם מייצר בעיה גדולה מאוד בחברה הדרוזית: צעירים דרוזים שרוצים לייסד בית, שרוצים להתחתן, פשוט לא יכולים לעשות את זה, כיוון שאצל הדרוזים נהוג להתחתן כשהם יכולים בעצם לבנות בית. זה חלק מהתרבות שלהם, זה חלק מהעניין, ובגלל הקנסות וחוק קמיניץ הם פשוט לא יכולים לעשות את זה. אין להם היתרי בנייה, הקנסות הם קנסות של מאות אלפי שקלים שהם לא עומדים בהם. מצד אחד המדינה לא מפשירה להם את השטחים של האדמות שלהם לבנייה בכפרים, מצד שני היא חונקת אותם בקנסות, ובעצם היא מייצרת בעיה מאוד גדולה בחברה הדרוזית. אפילו גיל הנישואים, סטטיסטית, הולך ונעשה יותר מאוחר, ואפילו אחוזי הגירושים הולכים ועולים. זה ממש משפיע על החברה הזאת.

אם אנחנו חוזרים רגע לנושא של שותפות הגורל ו-13 החללים, שהותירו באמת חור עמוק בלב של המשפחות שלהם ושל כולנו, אז דווקא ביום הזיכרון האחרון, אם אתם זוכרים, הממשלה לא השכילה לשלוח נציג, ורק אחרי שהייתה זעקה גדולה של מנהיגי העדה, וביניהם רפיק חלבי, פתאום הוחלט לשלוח שר. זה באמת היה לא מכבד, בלשון המטה.

ביום הזיכרון האחרון ביקשתי לנסוע – אחרי שהייתי בטקס ממלכתי, ביקשתי לנסוע לדאלית אל-כרמל ולעוספיא. ממש ניגשתי לבתים של משפחות שכולות וביקשתי פשוט לשבת איתן. הם כיבדו אותי וקיבלו אותי בסבר פנים מאוד יפה. ישבנו ודיברנו על המצוקות שלהם. אפילו סיפרתי פה מעל הדוכן – ביקרתי אצל משפחתו של אחסאן דקסה, זיכרונו לברכה, גיבור ישראל, ובאמצע השיחה שלי עם ההורים שלו הייתה הפסקת חשמל, כי הם לא מחוברים לחשמל, הם צריכים למשוך חשמל פיראטי. באמת בושה גדולה.

בעצם מקום המדינה, ועוד לפניה – 443 חללים מהעדה הזאת, שחירפו את נפשם למען מדינת ישראל. והרבה מצוקות עולות מהם. אז דיברתי על הבנייה ועל הקנסות ודיברתי על החשמל. אין סיוע במיגון, והתושבים זועקים בחוסר אונים אל מול זה, חלק קטן מהבתים כולל ממ"דים, ממש חלק קטן. קיים מחסור מאוד חריף במקלטים ציבוריים, לפעמים אין בכלל מקלטים. אין פריבילגיות כמו תמ"א וחיזוק מבנים. ראינו את מה שקרה במג'דל שמס, ראינו את כל הילדים שאיבדו את חייהם באירוע הנורא הזה.

והממשלה לא נכנסת לאירוע. היא לא פותרת את הבעיות, היא לא מקדמת אותן, וזה מייצר אובדן אמון מאוד גדול, שהולך וגובר. אני ממש שמעתי את זה מפי כל האנשים שנפגשתי איתם, כולל ראשי רשויות. הם פשוט איבדו אמון. זה גם משפיע כמובן על המוטיבציה להתגייס לצה"ל, על המוטיבציה לחיות במדינת ישראל, ואסור לנו לתת לזה לקרות. אנחנו צריכים להילחם בטחנות הרוח של הביורוקרטיה הישראלית ולפתור אותה. מבחינתי, איך שאני רואה את הדברים, עד שלא ימונה פרויקטור שידע לחבר בין כל הגורמים הממשלתיים כדי לפתור, זה פשוט לא יקרה. אז הם משלמים מיסים כמו כולם ושולחים את הילדים שלהם למלחמה, שלא כמו כולם, ובעצם מתקבלים בידיים ריקות ובסיסמאות ריקות אפילו יותר באיזה ביקור פעם ב- של איזה פוליטיקאי באיזה כפר, ואף אחד לא מבין את האירוע לעומק ואת השטח.

מאוד קל לדבר על שותפות הגורל בין היהודים לדרוזים, כאילו זה איזה סלוגן, איזה סטיקר לבחירות, אבל אסור לנו, אסור לנו להפוך את זה למשהו סיסמתי, לפופוליזם. זאת ברית אמיתית, שבאחריותנו לתחזק אותה וליישם אותה גם במעשים. אני לגמרי קוראת מפה לבטל את החקיקה הגזענית הזאת, לתעדף תקציבים – גם החלטות ממשלה וגם תקציבים שסוכמו לא מועברים בפועל לחברה הדרוזית, והגיע הזמן לפעול בנושא, כי לא מפלים בין דם לדם.

במקביל יש את אלה שבוחרים לזרוק את האחריות, לקרוע את תמצית האחריות ולזרוק אותה לפח. אנחנו שומעים את זה ב"נמות ולא נתגייס", אנחנו שומעים את זה ב"בשלטון הכופרים אנחנו לא מאמינים, בלשכות אין אנו מתייצבים". אנחנו שומעים את זה ממנהיגים ומעסקנים, ובזמן שהם מהלכים כאן בין המסדרונות ורוקמים תוכניות ומזימות במחשכים על חשבונם של חיילי צה"ל – לוחמי המסדרון אל מול לוחמי השוחות.

ריבונו של עולם, רק בשבוע האחרון שלושה חיילים התאבדו. אותי זה שובר מבפנים, אי-אפשר להכיל את זה. איך אפשר להירדם בלילה בזמן שמשפחות שלמות נשברות? משחקים מונופול על החיים שלנו. כולם פה זעקו שמפלגה עם שבעה מנדטים הצמיחה ראש ממשלה בממשלת השינוי, וכאן יש לנו ממשלה דה פקטו עם מפלגה של שבעה מנדטים ששולטת בה כמו בובה – כנועה, בלתי מתפקדת בעליל. בלתי נתפס.

אז אני חוזרת שוב: לא מפלים בין דם לדם. לא מפלים בין דם לדם. ראש הממשלה אמר: לעד נחיה על חרבנו. איפה אתם תהיו במלחמה הבאה – מתחת לפלואורסצנטים או איתנו בחזית? אם נישאר בחזית לבד, לא בטוח שיהיה כאן בטוח בעתיד. תודה רבה.