אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, שרים, אנחנו כמעט שנתיים במלחמה, מלחמה שעולה לנו כל יום בדם, בדם חיילינו, בדם חטופינו, בסבל נוראי, בפצועים, בהתאבדויות. כולנו עוברים פה דברים קשים כאומה. ללא ספק, עזה היא אישיות עוינת. אני מאמינה שלאף אחד פה אין ספק שמחר אנחנו לא נהיה ביחסי שלום עם עזה, והם לא יהיו שלום עכשיו והם לא יהיו ציוניים, ושני מיליון תושבי עזה, הדבר המרכזי – הם רוצים לרצוח אותנו. זו עזה. עזה זה חמאס, חמאס זה עזה. זה קשור. הם קשורים שם בקשר דם. להגיד שיש שם אנשים טובים שמחר נהיה איתם ביחסי שלום, זה במינימום של המינימום לשקר לעצמנו. לכולנו פה ברור מה החומר האנושי ומה הדנ"א של מה שיש שם בפנים.
7 באוקטובר גם היה מלחמת דת. הזוועות שעשו אותם מחבלי נוח'בה, זה היה חלק ממלחמה, מלחמת הדת, במיוחד מה שקשור לאונס נשים וגברים, כי הם אפילו קיבלו הנחיה דתית רוחנית לעשות את זה, כי יש בזה אקט של ניצחון על האומה שלנו. זה תמיד היה במלחמות, ואנחנו חווינו את זה גם עכשיו. חשבנו שזה נעלם מהעולם המודרני, הליברלי, המתקדם – לא, לא, לא, זה שם, זה עמוק, זה בפנים. אנחנו רואים את זה בבירור מהדוח האחרון על הזוועות שהיו ב-7 באוקטובר על התקיפות המיניות ועבירות המין.
על כל המלחמה בעזה אנחנו משלמים מחיר ענק, מחיר כבד. מתחילת המלחמה איבדנו 893 חיילים. רק במבצע האחרון, מרכבות גדעון, איבדנו יותר מ-40 חיילים. כל יום – "הותר לפרסום". זה משהו בלתי נסבל, זה משהו בלתי מוסבר, וזה משהו שכולנו צריכים לתת עליו את הדעת. לאן פנינו? אבל יחד עם כל המחירים האדירים האלו – בצורה בלתי מוסברת, בלתי מובנת, בלתי הגיונית, כמדינת ישראל אנחנו מאכילים את אויבינו. באופן קבוע אנחנו מכניסים לעזה דלקים, אוכל, מים. ב-5 ביוני היה קבינט, מה הוחלט שם? לחדש את אספקת החשמל. חברים, אי-אפשר ביד אחת להילחם וביד השנייה לספק כל טוב לעזה. תראו לאן הגענו, הם כבר בוחרים מה הם מוכנים לקבל מאיתנו. על איזה רעב, על איזה סבל, על מה אתם מדברים? הם כבר מתווים לנו מה אנחנו צריכים לספק להם. השימורים – לא טוב, רוצים משהו אחר. זה המצב. רוצים תפוחי אדמה. עוד מעט הם ישלחו לנו דרישה לתפריט סושי, הם גם יצביעו מאיזה מסעדה הם רוצים לקבל את זה. זה המצב.
אנחנו ממשיכים לנהל יחסי מסחר עם עזה – מסחר. עזבו את הסיוע ההומניטרי, עזבו הכול – מסחר. יש היום בעזה מכשירי טלפונים הכי מתקדמים. על מה אנחנו מדברים? אז איך אפשר ביד אחת להגיד שאנחנו רוצים לנצח את החמאס, שחמאס זה עזה, וביד השנייה לדאוג לאספקה מלאה, שחלילה לא יחסר שום דבר – ועוד להגיד שאנחנו דואגים לחטופינו? אם אנחנו רוצים לנצח את החמאס – ושוב אני מדגישה, שלא יהיה ספק – זה לא צבא, זו האוכלוסייה. פה הוא אב משפחה, הוא יוצא מהמנהרה – הוא מחבל, זה מה שיש בעזה. זו מלחמת גרילה, זה משהו אחר, זה לא גדודים. ארבע פעמים כבשנו את ח'אן יונס, ואני אגלה לכם: זה יהיה עוד חמש, שש, ושבע. כי אי-אפשר, הם בכל מקום, זאת האוכלוסייה. וכמעט שנתיים, בצורה בלתי הגיונית, בלתי מוסברת, אפילו הייתי אומרת בלתי מוסרית כלפי עצמנו, אנחנו מכניסים לשם את כל הטוב הזה, וכל פעם מחדש מופתעים: איך חמאס עדיין חי ובועט? כי אנחנו דואגים במו ידינו שיהיה להם טוב. לפי מה שאני בודקת ובדקתי, לפי המקורות היום יש הכול בעזה. אם חמאסניק ירצה שמפניה ורודה וסיגר, גם את זה הוא יקבל – הכול.
אז הצעת החוק מדברת על דבר מובן מאליו – עזה היא ישות עוינת, צריך להגיד את זה. אנחנו חייבים להתנתק מעזה. אגב, אנחנו עוד מעט 20 שנה להתנתקות, זאת הייתה טעות דרמטית והיסטורית, אבל זה כבר קרה, לצערי הרב. אני זוכרת את עצמי בדשא גוש קטיף יושבת ומפגינה שם נגד ההתנתקות, אבל זה כבר קרה. אגב, אנשים שהיום מנהלים את המדינה, הם אלה שהצביעו בעד ההתנתקות. אבל אנחנו יצאנו משם, כולל מבתי הכנסת, כולל היישובים, כולל הכול. אבל הם לא יצאו מאיתנו, אנחנו לא סיימנו את הקשר הזה. נשארנו מחוברים לעזה. אנחנו מספקים חשמל, מים, אוכל, כסף – אנחנו מספקים כסף מזומן לעזה. איך אתם רוצים, הממשלה, שאנחנו ננצח במלחמה? איך אנחנו יכולים להסביר ל-893 חללים מה אנחנו עושים שם? מה ה-end game בכל האירוע הזה? אנחנו נמשיך לספק את כל הטוב הזה? בקצב כזה אין לזה סוף.
הצעת החוק מדברת בצורה ברורה: עזה היא ישות עוינת. לדעתי על זה אין לנו מחלוקת. צריך להפסיק לספק להם את כל השירותים החיוניים, כולל חשמל, מים וסיוע הומניטרי. שהעולם הערבי – אגב, יש יוזמה מצרית, דומני, השרה גמליאל בטח מכירה את זה, שעזה תנוהל על ידי מדינות ערביות. תאמינו לי, במצב כזה אם ישראל לא תהיה בעזה אלא המצרים ינהלו את זה, זה ייראה אחרת. כי מה שטוב לערבי, רע ליהודי, אז לעולם לא יהיה על מי להתלונן. אנחנו מייצרים מצב שאנחנו מאפשרים לכל הקהילה הבין-לאומית לתקוף אותנו בלי סוף, כי אנחנו יהודים. אם המצרים ינהלו שם את העניינים ההומניטריים, אוכל וכל הדבר הזה, אתם פתאום לא תשמעו משם צרחות וצעקות. כי המצרים לא שומרים על החוקים הבין-לאומיים, זה לא מעניין אותם, יהיה שם סיפור אחר לגמרי או תלונה אחרת. ועם המצרים העזתים לא יבחרו איזה שימורים הם רוצים ואיזה לא.
אז אני קוראת לממשלת ישראל – אם אנחנו באמת אבל באמת רוצים להחזיר את חטופינו, ואם אנחנו באמת רוצים לדאוג לחיילינו, ואם אנחנו באמת רוצים עתיד למדינה שלנו – כי אגב, כל הסיפור הזה עולה לנו המון המון כסף, עוד לא דיברתי על העיר ההומניטרית, היוזמה המבריקה הזאת, תוצרת ממשלת ישראל – אם זה באמת חשוב לנו – ניתוק, היפרדות מעזה; לא חשמל, לא מים, לא סיוע הומניטרי. יש להם גבול עם מצרים, יש עולם ערבי, יש ארגונים בין-לאומיים – בהצלחה, מה שנקרא, בסייעתא דשמיא – ותסתדרו. אנחנו צריכים לדאוג לפרמטר הביטחוני שלנו ולחופש פעולה ביטחוני – שחלילה לא יוכלו להתארגן מחדש, כמו שאנחנו פועלים בלבנון. ולסגור את הבסטה – זה כואב, זה שינוי מחשבה, אבל זה מה שנכון. תודה רבה.
השר מרגי, אני יותר מדי מכבדת אותך, אז אני לא אתייחס אליך, כי אתה הקראת את התשובה. התשובה הזאת של שר הביטחון חסרת היגיון. ברור שלממשלה יש גמישות. אבל יש גם היגיון בריא ושכל ישר. אז תסבירו לי, בבקשה, חברים, איך הממשלה בדיוק באותן טענות התנגדה לחוק פיקוח פרלמנטרי על הסיוע ההומניטרי שנקנה מכספי מדינה. היה חוק שלי לפני חודש, שאם מדינת ישראל קונה סיוע הומניטרי לאנשהו, למישהו, לפחות שיהיה דיווח לוועדת החוץ והביטחון. אז גילינו שאנחנו מממנים סיוע הומניטרי לעזה מכסף של משלם המיסים הישראלי, 700 מיליון שקל. תסבירו לי את זה. איך הממשלה התנגדה לחוק שלי על איסור מסחר עם עזה? מי מרוויח מזה? מי בישראל מרוויח ממסחר עם עזה? איזה אינטרסים יש? למה אנחנו צריכים לעשות מסחר עם עזה? הספקים הישראלים מעבירים סחורות לעזה, ומשם עובר כסף בחזרה. למי יש אינטרסים?
פתאום גילינו שכל הסיוע ההומניטרי הזה הוא מכבסת כספים. ראיתם תחקיר בערוץ 12: עמותות כביכול קונות סחורות, מגייסות תורמים, מעבירות סחורות לעזה, דרך המשאיות מבריחות סיגריות, אלכוהול ומי יודע מה. כסף חוזר, מרוויחים כסף. אז על מי אנחנו עובדים? גמישות, משרדי ביטחון – סיפורי סבתא. אני אגיד ככה: אני רוצה לראות מה יעשה שר האוצר, הרי האמירה המפורסמת שלו – גרגיר – אז בקצב כזה זה לא גרגיר, זה חתיכת סיפור של גרגירים. זה כבר טונות של גרגירים. כשהוא יושב ביציע וצועק, זה כנראה יותר קל מאשר לעשות.
אז אדוני שר האוצר מהציונות הדתית, אם אתה לא יודע – כי מתברר לאחרונה שהמון דברים אתה לא יודע – נכנס דלק, נכנס טבק, נכנסים מים, עוד מעט חשמל – כל זה לתוך עזה. אני רוצה לראות מה תעשו. אופיר סופר, צבי סוכות, שמחה רוטמן, סמוטריץ', איפה אתם? קיבלתי הודעה מעוצמה יהודית שהם תומכים בחוק. אני לא מסכימה עם בן גביר בכל דבר. אבל בזה אני מסכימה איתו. אם אנחנו רוצים לנצח, אנחנו חייבים להפסיק להאכיל את חמאס, כי עזה זה חמאס. אין שם משהו אחר. וכל מי שידבר איתי על האוכלוסייה האזרחית, המסכנה – שמענו סיפורים איך נשים שמרו שם על חטופים; שמענו סיפורים איך הילדים הקטנים ירקו על החטופים שלנו. אנחנו יודעים בדיוק מה זה. פה הוא איש משפחה שבא למרכז סיוע לקבל אוכל – ופה הוא יוצא מהפיר כדי להרוג את החייל שלנו. זה החוק הכי צודק, הכי מוסרי. זה כל כך ברור שאני מתביישת שאני צריכה לעמוד פה ולהסביר את זה. זה משהו שחור-לבן, אין פה אפור.
זה שהממשלה מתנגדת, זה מעלה הרבה מאוד שאלות לגבי שיקול הדעת של הממשלה, ומה מנחה אותה.
1,344 מילים של יוליה מלינובסקי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.