חוסר תקנים לפסיכולוגים בשירות הציבורי לאחר הסכם השכר החדש

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, כבוד השר, אני רוצה לדבר על המחסור בתקנים לפסיכולוגים בשירות הציבורי. בחודש מרץ האחרון נחתם הסכם שכר לפסיכולוגים בשירות הציבורי. ההסכם נועד לשפר את תנאי העבודה והשכר של הפסיכולוגים, שעד אז הרוויחו באופן מאוד נמוך, משמעותית מהמקובל בשוק הפרטי. חשוב לציין שעדיין יש הפרשים בשכר, אבל התוספת הכספית המשמעותית היא צעד גדול וחשוב, והיא חלק משורה של צעדים לקידום ושיפור מערך בריאות הנפש במגזר הציבורי. אחת המטרות של הסכמי השכר הייתה למשוך בחזרה, לקלוט את הפסיכולוגים שעזבו את השירות הציבורי ולתגמל אותם בשכר ראוי יותר כדי שיחזרו למערכת. מטרה נוספת, שהיא נגזרת של המטרה הראשונה, הייתה לקצר את זמני ההמתנה. אנחנו יודעים שמי שרוצה לפגוש פסיכולוג, בין אם זה בשפ"ח – בשירות הפסיכולוגי החינוכי – או באחת מקופות החולים, צריך להמתין חודשים רבים. הרעיון היה שאם מגדילים את השכר, מכניסים עוד פסיכולוגים בחזרה, ובזה אנחנו מקצרים את התורים. ההבנה היא שאם לא יצטרפו פסיכולוגים לעבוד בשירות הציבורי, לא ניתן לקצר את התורים באופן משמעותי. אין ספק, כמו שאמרתי בתחילת דבריי, כבוד השר אוריאל בוסו, שאני מברך על הסכמי השכר, אבל כדי שנוכל לממש את קליטת הפסיכולוגים ואת קיצור זמני ההמתנה, אנחנו חייבים להוסיף תקנים ברשויות המקומיות בקופות החולים. חשוב לי להשמיע את הקולות האלה, שצפים מהשטח. יש פסיכולוגים שמוכנים לחזור למגזר הציבורי, אבל המחסור בתקנים לא מאפשר להם זאת.

אני רוצה לדבר ברשותכם על השירות הפסיכולוגי החינוכי, שכאמור הוא לא חלק, הוא לא באחריות משרד הבריאות, אבל באופן עקיף הוא כן פוגש את משרד הבריאות, כי הפסיכולוגים החינוכיים הם חלק מפול פסיכולוגים שבאחריות משרד הבריאות. מדובר באותם פסיכולוגים. אני חושב שהמשרדים, כבוד השר, חייבים לעבוד בשיתוף פעולה ובסנכרון בין משרד החינוך ובין משרד הבריאות. בשני המקרים, במערכת הבריאות ובמערכת החינוך, עולה אותה הבעיה: הרצון של פסיכולוגים להיקלט למערכת והחוסר בתקנים.

בעיה נוספת היא הפריסה הגיאוגרפית של התקנים שאינם מאוישים. כלומר יש מקומות שיש תקנים, אבל אין פסיכולוגים. אני הייתי מצפה שלצד הסכמי השכר וכל העבודה המאוד-טובה שמשרד הבריאות עושה בחודשים האחרונים בנושא בריאות הנפש, כן יסתכלו בצורה רחבה יותר, ולא ימתינו שנה כדי לבחון את הסוגיה. כי כבר עכשיו, אחרי שלושה-ארבעה חודשים שעברו מאז הסכמי השכר, כמעט רבעון, אפשר למדוד ולראות אם הכיוון הוא נכון. לצערי, ועוד מעט אנחנו נשמע את התשובה של השר, קשה לי להאמין שנכנסו ונקלטו מספיק פסיכולוגים בעקבות הסכמי השכר. אני אשמח לדעת איך משרד הבריאות מתכוון לטפל בשני הנושאים האלה.

בשורה מהסכם של משרד הבריאות נאמר: אנחנו רוצים שהפסיכולוגים יגיעו למגזר הציבורי כשיש להם לאן להתקדם, יש להם עתיד בשירות הציבורי. אין זו רק העלאה בשכר, אלא בנייה של מסלול, של מדרגות, של אופק. אז עברו רק ארבעה חודשים אומנם, בסך הכול, אבל ברגע שאין תקנים, או שיש תקנים ואין פסיכולוגים ואין גורם שמתכלל את זה, אני חושב שאנחנו קצת בבעיה, וטוב שאנחנו עולים על זה מוקדם. ההסכם החדש קורא לפסיכולוגים להיכנס למגזר הציבורי, אבל הדלת סגורה. כי התקנים, כבוד השר, הם גם שורה מתקציב, אבל הם ההבדל בין שינוי לבין הצהרה. אני רוצה להגיד לך שוב פעם: ההצהרות שלך והכוונות שלך, אני מאמין בהן, בגלל זה אני גם מעלה את הדברים האלה. וזו ביקורת שכל מטרתה שיהיה כאן טוב. צו שעה הוא לדאוג לתקנים, כדי שאותם פסיכולוגים שמוכנים להגיע ולחזור למשרות חלקיות או מלאות בשירות הציבורי, יוכלו להיקלט ולהיכנס ולטפל בילדים ובילדות שלנו, ואני מאמין שגם בכולנו.

השר בוסו, אנחנו יודעים כמה קשה המשרד שלך, ואתה הובלת את ההסכם הזה, וכמה עבודה מאומצת הייתה. הוא הסכם טוב, והסכם שיכול לעשות שינוי משמעותי, אבל רק אם הוא יהיה מיושם בשטח. הסכם, טוב ככל שיהיה, לא יזיז את המערכת אם לא נצמיד לו את הדבר הבסיסי ביותר – תקנים וסדר מבחינה גיאוגרפית בתקנים, לבדוק איפה יש מחסור בתקנים ויש ביקוש גדול ואיפה יש תקנים ויש מחסור בפסיכולוגים. שוב, הנושא בשירות הפסיכולוגי החינוכי הוא לא תחת משרד הבריאות, אבל אני כן חושב ששווה – זאת לא הפעם הראשונה שאני קורא גם לך וגם לשר הבריאות ליצור איזשהו גורם מתכלל בין-משרדי, כי בסופו של דבר אם אנחנו יודעים שיש תורים ארוכים בקופות החולים, הילדים שזקוקים באופן מאוד מאוד דחוף לפסיכולוג יכולים לפגוש את זה בשירות הפסיכולוגי החינוכי. לכן כן חשוב שתדברו וכן חשוב שדבר יהיה קשור בדבר. התשתית קיימת. הצעדים הם צעדים נכונים וטובים. אני כן רואה את המטרה המשותפת שלנו, שיהיה כאן שירות לבריאות הנפש טוב יותר. אבל כמו שאמרתי, צעד אחד לא מספיק וגם לא שני צעדים. צריך להמשיך וגם להגביר את הקצב, כי אנחנו רואים מה קורה ברחוב. רואים את זה בשכונה, בעיר וגם בבתים שלנו – חרדה ובריאות נפש.

אני מאוד רוצה – כבוד השר, אתה יודע מה? יש לי משהו, נראה לי שדי חשוב מכל הדברים האלה. אני חושב שהאתגר שלנו בעולם בריאות הנפש הוא לאפשר לציבור לדבר רגשות. כי עד היום מה הכרנו על בריאות הנפש? כשאנחנו, חלילה, שומעים על התאבדות או כשאנחנו שומעים על התפרצויות זעם. אבל בריאות הנפש, אם מקבילים את זה לבריאות הרגילה, בריאות פיזית, זה צינון. וצינון, אפשר לפתור את זה בטיפות אף; אם לא מטפלים בזה, זה יכול להפוך לסינוסיטיס, ואז אתה צריך אולי אנטיביוטיקה. ולא תטפל בזה – יכול להיות שאתה תאושפז. אם אנחנו נטפל בחרדות של הילדים שלנו, בחרדות שלנו לצד המלחמה הזאת, בשלב מוקדם ובשיח, ואנחנו נזיז את הבושה הצידה – כי כל אחד מתמודד עם משהו בשלב כזה או אחר בחיים; אם אנחנו נצליח לגרום לילדים לדבר על רגשות במערכת החינוך, זה צעד מאוד גדול וזה צעד נחוץ. אני מקווה שבשיתוף פעולה שאנחנו עושים, כבוד השר, אנחנו נמשיך לעשות את זה ולקדם את הנושא, ולא להשאיר אותו מאחורה ולדבר עליו רק במקרים קיצוניים.

תודה רבה על ההקשבה ותודה רבה שאתה נשארת. אני יודע שהיה לך דבר מאוד חשוב ללכת אליו. אנחנו ראינו כאן ששרים מעבירים את התשובות, ואתה בחרת להישאר. אני מאוד מודה לך. תודה.