קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, מדינת ישראל יודעת מיום הקמתה מלחמות ופיגועים. השכול והאובדן הם חלק מהמחיר הגבוה שמשלמים יושבי ארצנו האהובה. בשנה ותשעת החודשים האחרונים מנת הצער והשכול גדולה וכבדה במיוחד. הנופלים בשדות הקרב והנרצחים בעורף באים מעדות, קבוצות, דתות ומגזרים שונים. במדינת ישראל מתגוררים למעלה מ-500,000 אזרחים הרשומים במרשם האוכלוסין כחסרי דת. אזרחים אלה, שאינם יהודים על פי ההלכה האורתודוקסית, אך רבים מהם בנים ובני בנים של יהודים כאלה, קשרו את גורלם בגורל העם היהודי בארץ ישראל. מחבלים שמבקשים לפגוע ולהרוג את אזרחי מדינת ישראל אינם מבחינים בין יהודי לבין מי שאינו יהודי, וזאת כפי שנוכחנו לדעת פעם נוספת במתקפת הטרור שהתרחשה במהלך שמחת תורה, 7 באוקטובר. כדורי המחבלים, מטעני הנפץ והטילים מאיראן אינם מבדילים. כל מי שבוחר לגור בארץ ישראל מהווה מטרה מבחינתם. הגיסים דז'ון אסלנוב ורוברט שאולוב יצאו לדוג ביחד בחוף זיקים ב-7 באוקטובר. הם חיו ביחד, הם נרצחו ביחד, אך לא נקברו ביחד. רוברט נקבר בבית העלמין הרגיל; דז'ון נקבר מחוץ לגדר. אינה, שאיבדה את בעלה ואת אחיה, גילתה כי למרות שכולם היו משפחה אחת, קרובה ומאוחדת, במיתתם יש מרחק ופער, שמוסיפים לכאב ולשכול, וגם מבוכה ועלבון.
זה לא חייב להיות כך, לא מבחינה אנושית וגם לא מבחינה דתית. כבר לפני שנים מצאה הרבנות הצבאית את המענה היהודי והאנושי לסוגיה רגישה זו. כיום כל לוחמי צה"ל שנופלים נקברים כשווים וביחד בבתי העלמין הצבאיים, על פי החלטת הרבנות הצבאית. הרבנות מוסיפה פלטה של בטון בתוך הקבר, אך מי שיפסע בין השורות של המצבות לא יבחין בהבדל. כך ראוי. מי שחיו ביחד, נלחמו ביחד, גם נקברו ביחד.
הצעת החוק מבקשת לקבוע כי חסר דת שנהרג בפעולת איבה וביקש להיקבר בחלקת הקבורה של היהודים, יהיה רשאי לעשות זאת, ואין לקוברו בחלקה נפרדת, המכונה לעיתים "חלקת חסרי דת" או "חלקת מסופקים". הצעה זו מבוססת, בין היתר, על פסיקתם של רבנים רבים, שקבעו כי ניתן לקבור לא יהודי שנהרג בפעולת איבה לצד יהודי, וכפי שמתקיים בפועל על ידי הרבנות הצבאית. הרב אמסלם, הרב אברג'ל, הרב רוזנצוויג ועוד רבים כתבו, בין השאר: הנהרגים בגלל היהדות, יש לקוברם עם שאר היהודים הנקברים הרגילים, ובמידת האפשר יש לתקן את הדבר וכך יש לנהוג בעתיד. עוד הם כתבו: חללי פעולות איבה גויים שיש חשש לפגיעה בכבודם או בכבוד משפחותיהם אם יקברו אותם שלא בתוך קברי ישראל, קוברים אותם בתוך קברי ישראל. היו חברי כנסת מהקואליציה שקידמו זאת בעבר. יש רבנים שתומכים. הרבנות הצבאית, כאמור, נוהגת כך. זה לא רק מותר הלכתית, בעיניי זה גם ראוי מבחינה אנושית ומבחינה יהודית – יהדות שלא מוסיפה כאב, צער ועלבון למי שאיבדו את היקר מכול, יהדות שרואה אדם, היא מבינה הקשר, רואה שותפות ובוחרת לעשות הכול כדי להקל על משפחות השכול שבחרו לחיות כאן ביחד. תודה רבה.
השר פרוש, אני רק אגיד שני דברים. אחד, שאלת למה לערבב במיתה. האנשים האלה חיים איתנו ביחד, הם נלחמים ביחד, אז למה במיתתם הם לא יכולים להיות ביחד? עכשיו, יש לזה פתרון הלכתי שמכבד גם את עמדתך, יש לזה פתרון שהרבנות הצבאית מצאה כבר. זה לא נגד ההלכה, להפך. בעיניי, בעיניי.
יש פתרון, יש. גם יש רבנים, הרב אברג'ל, הרב אמסלם, יש רבנים שמצאו לזה פתרון הלכתי. דווקא להפך, בשם היהדות, בשם היהדות – – –
רגע, השר, בשם היהדות שרוצה לתת מקום לכולם, שנזהרת מלפגוע באנשים, שיודעת לתת להם מקום לחיות פה ביחד, ראוי שגם במיתתם יהיה להם מקום.
רצית להגיד על זה משהו, ואז אני אענה לו על השירות.
אין בעיה, אז אני אגיד לך מה קרה. מתחילת המלחמה, בכמה וכמה מכתבים פנו לרבנות הראשית, ורוב הזמן הם לא ענו בכלל ופעם אחת הם ענו לקוני. לכן לשלוח אותי אחרי שנה ותשעה חודשים שבהן אנשים שנלחמו ביחד, נרצחו ביחד, נפלו ביחד, ואז אתה אומר לי – הלכתי אליהם.
הלכו לרבנות, הלכו, הלכו לרבנות. אנחנו אחרי שנה ותשעה חודשים של מלחמה שיש בה דמים.
הרבנות הצבאית כבר היום קוברת אותם ביחד.
אבל אם הרבנים הראשיים לא מתייחסים? הם לא מתייחסים, לא מתייחסים.
אני אראה לך מכתבים שנשלחו אליהם, והם לא ענו.
אלא איפה? אם יש עוול, אם יש עוול – – –
אם אנשים שנרצחו, שמים אותם מחוץ לגדר, אז מי יהיה להם לסעד? אם הרבנות הראשית לא מתייחסת אליהם, מי יהיה להם לסעד?
ומה עושה מדינה שהרבנות הראשית שלה לא רוצה לפתור את זה? מה עושים, מה עושים אנשים? מה עושה אולגה, אימא של אלינה, שנרצחה בנובה וקוברים אותה מחוץ לגדר, והרבנות לא נותנת לה מענה? אז אתה אומר לה שאין מה לעשות?
אתה בעצם אומר לאנשים האלה: תמשיכו להיקבר מחוץ לגדר כי הרבנות הראשית לא ענתה לכם וכי הכנסת לא מוכנה לדון בזה. אני לא מקבל את זה.
שכל אחד פה ידע שהוא אומר לאנשים האלה שאחרי שנה ותשעה חודשים, בתוך מלחמה עקובה מדם – אומרים להם שאין מענה.
אז אמרתי, שם לא. אז אמרתי לך, שם לא ופה לא, אז אין להם מענה. תודה.
776 מילים של חילי טרופר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.