קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
מכובדי היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, שרים, אני מתכבד להשיב להצעת חוק הבחירות לכנסת (הצבעת אנשי צוות אוויר), התשפ"ג–2023, של חבר הכנסת יבגני סובה. הצעת החוק המונחת לפנינו מבקשת להחריג את אנשי צוות האוויר מעקרון הריתוק לקלפי הנהוג במדינת ישראל. מדובר בשינוי שההשלכות שלו נוגעות להיבטים מבניים, תפעוליים, תקציביים ואף משפטיים ביחס לבחירות לכנסת. מבלי שנידרש לגופה של ההצעה בשלב הזה, מובן שכל דיון בנושא מהסוג הזה מחייב בחינה מעמיקה תוך התייעצות ותיאום מראש עם כלל הגורמים הרלוונטיים. ועדת השרים לענייני חקיקה דנה השבוע בהצעת החוק, והחליטה לדחות את הדיון בהצעה בשלושה שבועות לצורך השלמת התיאום הנדרש בנושא וקבלת – לחודש? אוקיי, אז אני אתקן לפי דבריו של המציע. החלטת ועדת השרים לחקיקה הייתה דחייה בחודש, כל זה לצורך השלמת התיאום הנדרש בנושא וקבלת כלל ההתייחסויות הדרושות לעניין. אני מבין שהמציע, אצה לו הדרך בעניין, והוא מבקש להביא את ההצעה להצבעה היום. בהינתן שטרם הושלמה עבודת המטה המקדימה החשובה מאוד לסוגיה הזו, הממשלה סבורה שבעת הזו עלינו להתנגד להצעת החוק.
אחרי שציינתי את עמדת הממשלה, וכדי שנוכל לנצל את הזמן לנושא נוסף, אנצל את הדקות שעומדות לרשותי כדי לדבר על צום 17 בתמוז, שאמור להיות ביום ראשון הקרוב, בתפילה ובתקווה שכמובן ייהפך לששון ולשמחה. אומרים חז"ל: חמישה דברים אירעו את אבותינו ב-17 בתמוז: נשתברו לוחות הברית כשמשה רבנו ירד מהר סיני, בוטל התמיד, הובקעה העיר, ושרף אפוסטמוס את התורה והעמיד צלם בהיכל. כשמשה רבנו היה על הר סיני וקיבל את התורה, ניגשו בני ישראל לאהרן הכהן בט"ז בתמוז ודרשו מנהיג חדש במקום משה, כיוון שלפי חשבונם היה משה כבר אמור לרדת מן ההר. אהרן דחה אותם ליום המוחרת, וביום י"ז בתמוז עשו את עגל הזהב. בעקבות מעשיהם הציע השם למשה שישמיד את עם ישראל ויקים שושלת חדשה אך ורק מזרעו. כך נאמר: "ויאמר ה' אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עֹרֶף הוא, ועתה הניחה לי ויחר אפי וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשה אותך לגוי גדול". משה רבנו כמנהיג לא חיפש את התהילה שלו ואת הכבוד שלו, אלא חיפש את המשך השושלת וההמשכיות של עם ישראל, ועמד והתפלל ונשא תפילה. אחרי תפילתו של משה ריחם השם על העם, ומשה רבנו ירד עם לוחות הברית, ואז השם אמר לו: סלחתי כדבריך.
כשהוא רואה במו עיניו את פסל עגל הזהב ואת עם ישראל רוקד סביבו, השליך את הלוחות ושבר אותם. כך כתוב: "וְהַלֻּחֹת מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלוהים הוא חרות על הלֻּחֹת"; "ויהי כאשר קרב אל המחנה וַיַּרְא את העגל וּמְחֹלֹת ויחר אף משה וַיַּשְׁלֵךְ מידו את הלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתם תחת ההר". חז"ל לומדים דבר פלא – משה רבנו עושה את הפעולה הזו מבלי להתייעץ. הוא מקבל החלטה של רגע, ואז השם אומר למשה: הלוחות אשר שיברת, יישר כוח ששיברת. זה המקור התלמודי למונח יישר כוח. אשר שיברת – יישר כוחך ששיברת, ובעצם השם הודה לו על שבירת הלוחות. הפעולה הזו שמשה רבנו מבצע היא פעולה שאפשרה את המשך קיומו של עם ישראל.
כמו כן, אירעה בי"ז בתמוז שרפת ספר התורה בידי אפוסטמוס. ישנן כמה השערות לגבי זהותו. לפי אחת מהן, הכוונה לאנטיוכוס, שהיה בימי החשמונאים. כך מתואר בספר החשמונאים: "וספרי התורה אשר מצאו קרעו וישרפו באש". יש המזהים אותו עם אפוסטמוס, שהיה פקיד רומי בכיר במינהלת נציבות סוריה במאה השנייה, ואם כך, זה קשור ככל הנראה למרד בר-כוכבא. יש שקושרים אותו עם סיפורו של יוסף בן מתתיהו בספרו "מלחמות היהודים" על חייל רומי שמצא לו הרחק מבית חורון ספר תורה, קרע אותו לקרעים והשליכו לתוך האש, והיהודים באותה תקופה נזדעזעו מחילול הקודש, ודרשו מהמשגיח הרומי בקיסריה להעניש את הפורע, כי מוכנים הם למסור את נפשם מלראות תורת אבות מחוללת באופן כזה. ההשערה הזו נתמכת גם בעמדת רבי אחא בתלמוד הירושלמי, שטוען שמעשה השרפה אירע במעברתא דלוד, ובית חורון שוכנת באמת בדרך המעבר בין לוד לירושלים, בואכה כביש 443. לדעת חכמים המעשה אירע במקום אחר, במעברתא דטרלוסה.
ביום י"ז בתמוז, כמו בכל התעניות, עוד ממנהג הגאונים, קוראים בספר התורה – – –
לא, לא, י"ז בתמוז השנה הוא ביום א'. קוראים שני קטעים שמופיעים בסמיכות בספר שמות: תפילת משה לרחמים על מעשה העגל והציווי השני שהשם ציווה את משה – לעלות להר סיני כדי לכתוב את הלוחות השניים במקום הלוחות הראשונים ששיבר; תפילת י"ג מידות של רחמים שנגלית בעליית משה אל ההר – תפילתו הנוספת לרחמים והבטחת השם לברית איתנה בינו לבין עם ישראל.
האמירה הידועה, "עם שאינו זוכר את עברו, עתידו לוט בערפל", רלוונטית מאוד גם לימים הללו. כמובן, ידוע המעשה שמסופר על נפוליאון, שכאשר הגיע במלחמה למזרח אירופה ומצא קהילה יהודית בליל תשעה באב יושבת ומקוננת על חורבן בית המקדש, ראה אותם והתעניין על מה הבכי. הם סיפרו לו שנחרב הבית, אז הוא, באדיבות של מנצחים, הציע להם לבנות את הבית. הם הסבירו לו: לא, זה לא בית שנמצא כאן בקהילה, זה בית שנחרב לנו בירושלים לפני קרוב לאלפיים שנה, ואז נפוליאון התבטא – כך מסופר – שרק עם שזוכר כל כך הרבה שנים את ההיסטוריה והמורשת שלו הוא ודאי ודאי ישוב לארצו, ישוב למולדתו ויקום מהאפר. הזיכרון הוא כלי משמעותי לטובת היכולת שלנו לדעת עבור מה ולשם מה אנחנו נאבקים ונלחמים גם בתקופה הזו, בתקופה המאתגרת הזו, ואני בטוח שכשנתכנס כולנו בבתי הכנסיות, ביום ראשון בצום י"ז בתמוז, ובנוסף לתענית גם נזכור על מה ולמה אנחנו מתכנסים, תהיה בזה בוודאי יכולת לראות גם את התקומה. מי שמתאבל על ירושלים, בוודאי שהוא יזכה ויראה בשמחתה. תודה רבה.
846 מילים של משה ארבל. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.