קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה, כבוד היושבת-ראש. כבוד השר, השרה, חברי כנסת נכבדים, עם יקר, שמעתי, ולא יודעת איך הפעם, איך בכל פעם מחדש, עופר כסיף מצליח להפתיע אותי בעוצמת השפלות של המילים שלו. זה פשוט מזעזע, אין לי מילים לתאר את זה. בעוד הוא מצטט מעיתון מחריבי הארץ, אני רוצה לצטט מספר שכתב הרב חיים נבון, "מעשה בצדיק ובאלונקה", ספר על חללי ישיבות ההסדר בשנה הראשונה למלחמת חרבות ברזל.
הראשון שאני אקרא עליו זה אריאל אליהו, השם ייקום דמו, בן 20 בנופלו. כך כתוב עליו: לא היה לו קל בשירותו הצבאי. הוא אמר: למסור את הנפש אני מוכן, אבל למה לרוץ עשר פעמים סביב לעץ? עשרה ימים אחרי גיוסו הוא יצא הביתה בפעם הראשונה ובדרך אמר לחבר: אני לא מבין איך אפשר לעשות את זה כל כך הרבה זמן. איך אפשר? פעם סיפר שכאשר בתורנות מטבח קילף ערימות של תפוחי אדמה, עשה זאת לשם שמיים, למען שמו יתברך, אך בזמנים רבים התקשה לראות את האור בתוך השגרה המתישה והקשיחות של הצבא. היה לו קשה לתפקד במסגרת שמתעלמת מהחיים הפנימיים שלו. פעם אמר למפקד: אני לא אוהב את הטירונות, והמפקד ענה לו: גם אני לא. אריאל הצטער מאוד כאשר לא שוחרר לשמחות משפחתיות. הוא חשב אפילו לעזוב את השירות הקרבי. בשבוע המלחמה, במהלך ההכשרה, כמעט ונשבר. בסופו של דבר החליט להתאמץ ולסיים את הכשרתו כטנקיסט. לאחר שנהרג, אמרו עליו מפקדיו: אריאל היה בחור עדין, לא איש של מלחמות, לא איש של צבא, אך הם עודדו אותו להמשיך במסלול ואמרו לו: בפלוגה המבצעית יש ראש אחר, שם יהיה לך יותר טוב. פעם, כשהיה לו קשה, יצא מהטנק ובכה. מפקדו אמר לו: אני לא יודע מה לעשות איתך. רגע אחד אתה בוכה, וכמה דקות אחר כך אתה יושב עם חברים וצוחק. אריאל אמר לו: כשעצוב – עצובים, וכששמח – שמחים. למרות כל זה, אריאל הוא התותחן הכי טוב, הכי טוב שהיה לנו בפלוגה. פעם אמר לחבריו: אני יכול להיות הכי טוב במשהו גם בלי ליהנות ממנו בכלל. כאשר סיים את מסלול ההכשרה, שמח מאוד.
אלה החיילים שלנו, לא כמו שמתאר אותם חבר הכנסת, שלדעתי כבר לא צריך להיות חבר כנסת, עופר כסיף.
מאחר שיש לי עוד כמה שניות, אני אגיד שיש בספר הזה סיפורים מצמררים על החיילים האמיתיים שלנו, שמסרו את נפשם למרות שרצו להיות בבית עם האישה, עם הילדים, עם חברים, מסרו את נפשם למען מלחמה כל כך קדושה – לא למען להרוג עם אחר, אלא כדי לחיות במדינה הזאת, בעם שלנו. אז תודה למשפחות, תודה לחיילים שלנו. עם ישראל חי.
396 מילים של מיכל מרים וולדיגר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.