קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
הממשלה תומכת בהצעת החוק. זאת התשובה.
אדוני היושב-ראש, כנסת נכבדה, אמרתי לכם שכשמד הלחץ של מירב בן ארי עולה, זה סימן שצריך לעצור את המתפרה. אפשר להפסיק לתפור חליפות. נשאיר את הנאום על החוק לפיזור הכנסת, שלא מתפזרת לכם, להצעת חוק לפיזור הכנסת. שם אני אשיב לכם כהוגן. בינתיים, בואו ניתן לאזרחי ישראל שצופים בנו עוד קצת מפרשת השבוע.
פרשת בהעלותך. דיברנו על פרשת המלחמה, דיברנו על האמונה והביטחון בקדוש ברוך הוא, "על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו". בואו נדבר על עוד דבר, דווקא על מה שעשה ערב רב. בפרשה נקרא: "והאספסֻף אשר בקרבו התאוו תאוָה וישֻׁבו ויבכו גם בני ישראל ויאמרו מי יאכִלנו בשר". עם ישראל, אותו ערב רב, עם כפיות הטובה שהייתה לו, היו תמיד כאלה שחיפשו על מה להתלונן. כמו שאמר מוקדם יותר נשיא ארגנטינה שהיה כאן – הוא אמר: אנחנו עשינו היסטוריה. לקחנו את ארגנטינה משפל שלא היה כמוהו, ובתוך שנה וחצי הכול הסתדר: הכלכלה פורחת, למעלה מ-2,000 רפורמות שעשינו, ואיך הוא אמר ככה, בהערת ביניים – והתקשורת לא מדברת על זה. תמיד מתלוננים. אותו ערב רב שהצטרף אל בני ישראל בצאתם ממצרים, גם במן הפלאי שירד להם מהשמיים ויכלו לטעום בו כל טעם שבעולם הם מצאו טעם לפגם. העין שלהם רצתה לראות מראהו של הבשר ולא הסתפקה בטעם המופלא.
מסופר על אלכסנדר מוקדון שבמהלך מסע הכיבוש האגדי שלו הגיע אל שערי גן עדן. העניקו לו שומרי גן עדן במתנה עין של אדם. כהוכחה לחשיבות המתנה, הוציאו מאזניים. על כף אחת הניחו את העין ועל הכף השנייה את כל העושר שבעולם. להפתעתו של אלכסנדר מוקדון הכף עם העין הכריעה את כל העושר שבעולם. הסבירו לו שומרי גן עדן כי עינו של אדם לעולם לא תהיה שבעה ותמיד תרצה עוד, ואמרו לו: אם אתה רוצה לגרום לעין להיות שבעה, מה צריך לעשות? תיקח קצת חול, תפזר על העין. ברגע שפיזר קצת חול על העין, מייד נטתה הכף לצד השני. למה? כי רק כאשר אדם חוזר לעפר, נפסקת הרדיפה אחר עוד ועוד, העושר ותאוות העולם. ככה מסופר במסכת תמיד, דף ל"ב.
את השאריות מאותו ערב רב, כפוי טובה, אנחנו מוצאים גם בימינו אנו. לא משנה כמה עשה ראש הממשלה נתניהו, כמה הוא פועל למען מדינת ישראל – גם בתקופת הקורונה שהייתה, כשחילץ את מדינת ישראל ראשונה בעולם מסגרי הקורונה; גם במלחמה הזאת, אנחנו נלחמים בשבע חזיתות אל מול אויבים קשים ומרים שרוצים להשמיד אותנו, וברוך השם הגבורה של הלוחמים שלנו והרוח של העם ושל ההנהגה מצליחים להוביל אותנו לניצחון, בקרוב לניצחון המוחלט; הכלכלה יציבה. השבוע בישיבת הממשלה הציגו נגיד בנק ישראל ושר האוצר את הנומרטור, את התחזיות הכלכליות. הכול יציב. אנחנו בעיצומה של מלחמה, וחזרנו מבחינה כלכלית, מבחינת המדדים, למה שהיה לפני פרוץ המלחמה. ועדיין, אתם לא שומעים על זה. אף אחד בערוצי התבהלה לא מדבר על הכלכלה היציבה, על מה שכלכלנים אומרים. גורמי המקצוע אומרים שהכלכלה יציבה וטובה ושאנחנו מתנהגים באחריות כלפי התקציב, כלפי ההוצאות של המדינה, כלפי המלחמה, אבל לא תשמעו את זה. תמיד מתלוננים, ממורמרים כאלה, תמיד מציגים את מה שלא טוב, את מה שקשה, מה לא בסדר. זה אמר ככה וההוא אמר ככה.
למעשה הם מתנהלים כאופוזיציה למדינה, כמו שהאופוזיציה כאן מתנהלת כאופוזיציה למדינה, כשבזמן מלחמה, במקום להטות שכם – מה יספרו עליהם בספרי ההיסטוריה? מה יספרו עלייך, חברת הכנסת פרקש הכהן? בזמן מלחמה, במקום לתמוך בלוחמים שלנו, בהנהגה שמובילה את מדינת ישראל לניצחון, כל מה שיש לכם, שבוע אחרי שבוע – רק לקטר, רק להתלונן, רק להשמיץ, במקום להתעלות לגודל השעה. היו כאלה שהתעלו בתחילת המלחמה לגודל השעה. אולי חשבו שכמו סוס טרויאני, מתוך קבינט המלחמה, הם יצליחו להפיל את הממשלה, ומשלא עלה בידם, החליטו לפרוש ולנסות להפיל מבחוץ.
אז חבל, חבל שאתם לא מתעלים לגודל השעה הזאת. מנהיגות אמיצה, מנהיג אמיתי, כמו שאמרתי גם קודם, מסתכל על העתיד. הוא לא מחפש רק מההווה, רק את מחיאות הכפיים של ההווה ושל ההנאות הרגעיות. יש אתגרים למנהיג שצריך להוביל את העם שלו, שצריך להוביל את המדינה שלו, גם אם לפעמים זה נראה שלא תקבלו מחיאות כפיים למוחרת בתוכנית הבוקר של ערוץ 12. אבל לא, אתם רוצים להראות – הרי תצטלמו כאן ותעשו כל מיני הצגות, למרות שאנחנו נמצאים בעיצומה של מלחמה.
לעומת אותו ערב רב, לעומת אלה שלא יודעים להתעלות לגודל השעה, עם ישראל יודע ומבין מה קורה. הוא רואה איך ההנהגה פועלת, מה אנחנו עושים, באיזה חזיתות אנחנו נלחמים, כמה חשוב לשמור עכשיו, לתת רוח גבית להנהגה הביטחונית, להנהגת המדינה, ללוחמים שלנו שנמצאים בשדה הקרב. עם ישראל יודע להכיר טובה.
אנחנו רואים את זה גם בסוף הפרשה. מסופר על מרים, כשהיא קיבלה את הצרעת, כתוב שם: "ותִּסגר מרים מחוץ למחנה שבעת ימים והעם לא נסע עד הֵאָסֵף מרים". למה העם לא נסע עד היאסף מרים? כי עם ישראל, יש לו הכרת הטוב, הוא רואה בעין טובה. מה הוא ראה? הוא יודע שכשפרעה גזר "כל הבן הילוד היאֹרה תשליכֻהו", בא אבא של מרים וגירש את אשתו. הוא גרם לכל עם ישראל להיפרד מנשותיהם. באה מרים ואמרה לו: גזירתך קשה משל פרעה, שאתה גזרת על הזכרים ועל הנקבות. פרעה גזר רק על הזכרים, ואתה, בזה שגירשת את אשתך כדי שלא להביא ילדים, אתה גורם לזה שלא יביאו לא ילדים ולא ילדות. אבא שלה שמע לה והחזיר, וכולם החזירו את נשותיהם. למעשה, בזכותה, בזכות אותה עצה של מרים, אותה הערה שהעירה לאבא שלה, נולד רובו ככולו של דור המדבר, והם הכירו לה טובה. כנראה שמעולם, אדוני היושב-ראש, לא היו רבים כל כך חייבים כל כך הרבה לאישה אחת, למרים, אז הייתה להם הזדמנות להכיר לה טובה.
גם כאן, אני אומר לכם, חבריי, אנחנו נמצאים במלחמה. לא חייבים להסכים על כל דבר. גם בתוך הקואליציה אנחנו לא מסכימים על כל דבר. גם בתוך הקואליציה יש מחלוקות וחילוקי דעות, ועדיין יודעים להתעלות לגודל השעה. מבינים שיש מלחמה, מבינים שיש חזיתות שאנחנו צריכים לנצח בהן קודם, ואחר כך נלך לבחירות, אחר כך נלך לעם, והעם יאמר את דברו. אבל אתם, בחוסר האחריות שלכם, לא רואים את זה. אתם מסתכלים על הרגע, לא רואים את העתיד.
בתשובה על הצעת החוק לפיזור הכנסת אני אדבר על חוסר האחריות הזה. תודה רבה.
962 מילים של שלמה קרעי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.