גברתי היושבת בראש, חבריי חברי הכנסת, כמובן, אני משיב בשם שר העבודה השר בן צור, שמן הסתם נמצא בשליחות חשובה. כפי שאמר חברי חבר הכנסת אברהם בצלאל, מדובר בהצעת חוק ראויה, שנועדה לשמור על זכויותיהם של הזכאים לדמי ביטוח כדי שדמי הביטוח או כמה שיותר מהם אכן יגיעו לידי המבוטח. לצערי, אנו נתקלים בלא מעט תלונות על חברות כאלה ואחרות למימוש זכויות שגוזרות קופונים שמנים על עבודתן – שכר טרחה זאת תגובה יותר מתאימה, התגובה המיניסטריאלית. זה בא על חשבון כל אותם חלשים ומסכנים שנזקקים לשירותי הביטוח הלאומי.
אני אעצור פה ואני אשתף אתכם. כיו"ר ועדת הכלכלה הייתה הצעת חוק להגביל את שכר הטרחה של החברות למיצוי זכויות. שומע, חבר הכנסת בצלאל? כבר הייתה הצעת חוק להגביל את שכר הטרחה של החברות למיצוי זכויות. בזמנו קראו לזה "חוק לבנת פורן". אם אני לא טועה הגיש אותו חבר הכנסת לשעבר מיקי רוזנטל יחד עם עוד כמה ח"כים. היה דיון סוער עם הרבה אמוציות. כמה כוחות וכמה זרמים הרגשנו. אבל אין ספק, אני חושב שצריך להיכנס שוב בעובי הקורה, לעשות מתווה שיפורים. עדיין אין שום סיבה. הלוואי, אני אומר לך, השאיפה שלי – אם הקשב שלי לא היה מתחלק לנושאים רבים, והמלחמה גם לוקחת חלק מהקשב, היינו יושבים עם האוצר ומשיגים מימון ועושים מיצוי זכויות אוניברסלי. זה דבר שהמדינה בעשור השמיני שלה צריכה וחייבת לעשות. שיטת מצליח כבר לא עובדת, ומי שמגיע לו צריך לקבל, כי בסוף, מיצוי זכויות – מוכח שזה מונע וחוסך למדינה. אנחנו במשרד הרווחה, בסיוע של המיזם לביטחון תזונתי – זה לא חי בפני עצמו. אין מצב שיש סיוע בביטחון התזונתי ללא סיוע במיצוי זכויות – לראות למה המשפחה הזאת הגיעה למה שהגיעה. צריך לנסות להרים אותה, להחזיר אותה לפסים, מה שנקרא. רק הזכרתי לך נשכחות על חוק שבא להגביל את שכר הטרחה שלהם.
לצד זאת, העלויות הגבוהות שלעיתים גובות אותן חברות מרתיעות את הזכאים מלגשת לממש את זכויותיהם. לכן אני סבור שנכון וראוי למצוא את נקודת האיזון שבה מחד גיסא, לאותן חברות ועורכי דין יהיה שווה וכלכלי לעסוק במימוש הזכויות בביטוח לאומי; מאידך גיסא, זכויותיהם של הזכאים יישמרו ככל הניתן, בין היתר באמצעות מזעור שכר הטרחה של אותן חברות ועורכי דין. קודם כול, חשוב שהאזרחים ידעו שיש יד מכוונת של המוסד לביטוח לאומי, ויש עוד כמה עמותות שמסייעות בכך; לא ישר ליפול לחיקן של אותן חברות או עורכי דין. אני לא בז להם – זכותם לגבות, אבל אין ספק שצריך להיות גם קצת הוגנים. אין שום סיבה לשעבד את הקצבה שאחרי הרבה שנים מגיעה בדין לכמה שנים.
כבר עכשיו אני אומר בשמו של שר העבודה: לא בטוח שהמגבלות שנקבעו על ידי המציע נמצאות בדיוק בנקודת האיזון שהצבתי, ולכן סוכם עם המציע לבוא בדין ודברים עם הגורמים הרלוונטיים כדי לדייק ולטייב את ההצעה בהמשך. אבל בהחלט אני חושב שמדובר בהצעה נכונה וראויה, לכן אני מבקש מחבריי לתמוך בהצעה הזאת.
אני רוצה לנצל את הבמה הזאת. הבית הזה חוקק – ואני זכיתי להיות אחד המחוקקים, ובדיעבד יש לי הרהור אם זה היה נכון או לא נכון; הרעיון נכון – חוקקנו את חוק שירותי רווחה לאנשים עם מוגבלויות. אם אתם זוכרים, זה באותו לילה בסוף הקדנציה הקודמת – העברנו אותו בתמיכה של כל הבית. זה חוק שבצידו 2.4 מיליארד מהאוצר בארבע שנים. נעשתה עבודה רבה של שיתוף הציבור עוד לפני שנכנסתי – זה חוקק בתקופתו של השר מאיר כהן. אני הייתי חבר כנסת כשהצטרפתי לחוק, והגשתי את החוק הזה גם כן. מאז ישבו צוותים, בשיתוף הציבור, ונכתבו שמונה סטים של תקנות שאפילו עוד לא התחילו להיות נדונים בכנסת. אמרתי להם: זה שכר טרחה של ירוקים. שיתוף הציבור, כדאי שייעשה בוועדת הכנסת. למה? אמרתי להם ככה: אותם אנשים שהתישו אתכם בשיתוף הציבור יבואו לוועדות ויחזירו אתכם לאותו סרט פעם שנייה, והם שכחו כבר מה הם רוצים. זה יהיה: למה – כובע.
אבל בלי שום קשר, אני רוצה לבשר לציבור שאנחנו לא מחכים לסטים, ויש לי גיבוי לכך גם ממשרד המשפטים וגם ממשרד האוצר. אנחנו מתקדמים, אנחנו מייצרים את המענים, מפתחים שירותים בקהילה, מעבירים אנשים עם מוגבלות ממסגרות – נכון, זה כמויות אדירות – לדירות בקהילה. לא פשוט, לא פשוט. אנחנו נתקלים בקושי רב, והאוכלוסייה לא מוכנה עדיין מנטלית להכיל דירות לאנשים עם מוגבלויות בכמות יחסית – לפי החוק צריך לשמור על מרחק מדירה לדירה, אבל אנחנו נתקלים באנשים שמתקשרים, כותבים לנו מכתבים וזועמים על כך שהיזם שכר דירה סמוך אליהם. אני חושב שפה זה מחייב אותנו, והעברתי החלטת ממשלה לעבודה בין-משרדית – זה מחייב אותנו לעשות עבודה בין-משרדית של כל המשרדים הנוגעים בדבר, להכשיר את הלבבות עם קמפיינים.
בסך הכול הכללי אני יכול לומר גם כאן, מעל הבמה הזו – לנצל אותה – לאזרחי מדינת ישראל: אנשים עם מוגבלויות באו לעולם הזה כדי לשפר אותנו, כדי להפוך אותנו לאנשים טובים יותר, לאנשים מכילים יותר, לאנשים מבינים יותר.
ולכן, ניצלתי את ההזדמנות, ולי אין ספק – אשתף אתכם בחוויה. אתמול השתתפתי – זה לא מובן מאליו; אחרי יום עבודה עמוס נסעתי לאוניברסיטת בן-גוריון. יש שם מיזם "בשביל הדעת" של האוניברסיטה, בשיתוף עמותת יחדיו, עיריית באר שבע ומשרד הרווחה. 53 סטודנטים עם מוגבלות השתתפו במשך שנה בקורסים שונים – מבוא לרפואה, ממשל, פילוסופיה, כל המקצועות, כל הקורסים שהאוניברסיטה מזמנת, בשיתוף סטודנטים, ליווי. לראות את החוויה אתמול, להעניק להם תעודות, את ההתרגשות – אני חושב שזו החובה שלנו, החובה של החברה כולה, לחבק את האוכלוסיות האלה ולהכיל אותן בתוכה, כי זה מה שיהיה, לאט-לאט.
המדינה התחייבה, ברוח האמנות הבין-לאומיות, מדינת ישראל התחייבה לפרק לאט-לאט את המסגרות. היום יש לנו במדינת ישראל מסגרות של 200, 250. הינה, אני אומר לכם כשר הרווחה עם יד על הלב: אי-אפשר לתת השגחה וטיפול אנושי, מכבד, בגודל כזה של מסגרת. אנחנו נצמצם את המסגרת הגדולות. לאט-לאט אנחנו מעבירים, במאסה, בקצב שלא היה אף פעם, לדיור בקהילה. זה עולה משאבים רבים, זה יותר יקר מאשר במסגרת, אבל אין ברירה – זו החובה שלנו והתפקיד שלנו. ברוכים תהיו. תודה על ההקשבה.
930 מילים של יעקב מרגי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.