היעדר אכיפת צווי גיוס בקרב הציבור החרדי והשפעתם על המאמץ המלחמתי והסולידריות הישראלית

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

היושב בראש, כנסת נכבדה, עשרות אלפי צווי מילואים נשלחו שוב. ישראל במלחמה כבר למעלה משנה וחצי, ואלה אותם ישראלים פטריוטים שיוצאים שוב ושוב להילחם על הארץ. הם באים שוב ושוב, ראשית, כי זו דרכם, ומבחינה ערכית בהיר להם: כשהמדינה צריכה וקוראת – מתייצבים. וכך ראוי. כשצה"ל קורא – באים, נקודה. אבל הם גם נקראים ובאים שוב ושוב כי אחרים לא באים בכלל. המתמטיקה פשוטה ועגומה ומפרקת אותנו מבפנים: יש מי שמגיעים שוב ושוב כי יש מי שלא מגיעים בכלל.

אחי הצעיר הוא מג"ד במילואים, אבא לחמישה, שעזב את ביתו כבר למעלה מ-400 ימים בשנה וחצי האחרונות; אחי המבוגר, בן 56, אבא וסבא, חזר למילואים כדי לתת כתף. אגב, הוא רב, ומבין שזו דרכה של היהדות, שמי שעומד בצד כשאחיו מקיזים את דמם בחזית עובר על "לא תעמֹד על דם רעך". כך היא דרכה של היהדות – להתגייס, לעזור, לתת כתף, לא לעמוד בצד כשאחיך נאנקים.

הימים האחרונים מבטאים את עומק האבסורד: בזמן שהמלחמה נמשכת והממשלה מחליטה על הרחבת המלחמה, עשרות אלפי צעירים חרדים בוחרים לא להיות שותפים לנטל, והממשלה מאפשרת זאת, מממנת את ההשתמטות. שעות על גבי שעות עוסקים חברי הקואליציה בעיצומה של מלחמה במציאת דרך לאפשר המשך השתמטות המונית בזמן שהמדינה קוראת שוב ושוב למילואימניקים.

האמת צריכה להיאמר: אי-הרחבת שורות המשרתים פוגעת בביטחון המדינה. אי-הרחבת שורות המשרתים פוגעת בערבות ההדדית. קציני צה"ל אומרים בצורה חדה ובהירה, גם השבוע כאן בכנסת, באחת הוועדות: חסרים 12,000 לוחמים ותומכי לחימה כדי שנעמוד במשימות ההגנה על הארץ ובמשימות שהדרג המדיני מטיל עלינו. הרמטכ"ל עצמו אמר לפני כמה שבועות באופן חד ובהיר: אנחנו זקוקים לכל אחד ואחת. כולם צריכים להיכנס תחת אלונקת ביטחון המדינה.

מי הם אלה השומעים את הרמטכ"ל זועק את הצורך ומתעלמים? איזו מין ממשלה רואה את הנתונים, מבינה שהשורות חסרות, ועסוקה בניסוח חוק השתמטות? הרי העובדה שחסרים לוחמים למשימות ההגנה על המולדת, משמעותה פשוטה וצורבת: פחות ביטחון לכולנו.

חשוב לומר את מה שאמור היה להיות מובן מאליו: לא כל דרישה שגם צעירים חרדים ישרתו את המדינה משמעותה שנאה. אפילו תמוה בעיניי כי מי שבוחר לשרת ומתעקש שגם אחרים ישרתו, הוא מואשם בשנאה. אם כבר, אמירה בסגנון "חצי עם ילמד תורה וחצי עם ישרת", שנשמעה כאן, היא זו שמעמיקה קרעים. האשמה בשנאה של מי שחפצים בשותפות ובעצמם נוטלים חלק היא ליקוי מאורות.

המחלוקת הערכית הזאת נובעת מתוך כאבים עמוקים, אך צריך לנהל אותה בצורה עניינית, חפה משנאה. מי שאינו מסתפק במס שפתיים חלול על אחדות אלא מיישם ערבות הדדית כדרך חיים לא יכול להשלים עם הפרדה כה בוטה בין מי שמחויב להתגייס ובין מי שזוכה לפטור אוטומטי בשל השתייכות למגזר מסוים. כל זה היה נכון גם לפני מלחמת חרבות ברזל, אך משפרצה המלחמה, הוא דחוף וקריטי הרבה יותר. זה כבר לא רק פצע ערכי אלא פצע ועוול מעשיים ומוחשיים.

לימוד תורה הוא ציפור נפש בחברה החרדית. זה מקסים ומרשים, אבל ההנהגה החרדית מחמיצה את העובדה שהשירות למען המדינה הוא ציפור נפשם של חלקים גדולים אחרים בחברה. פצועי צה"ל שאיבדו רגל או נכוו בכל חלקי גופם או שהזיכרונות הפכו עבורם לסיוטים נוטפי זיעה בלילות, אומרים שגם אם היו יודעים מראש שזה יהיה המחיר הם היו חוזרים על הכול, כי מישהו צריך להגן על המדינה, ומי יעשה זאת אם לא הם; ומולם, בהנהגה החרדית, יש שאומרים שזו משימתם של אחרים, ונכון בעיניהם שציונים דתיים ומסורתיים וחילונים הם שיקריבו את גופם ונפשם, משום שהם שייכים לחצי העם שנידון לכך. זה מוחץ את ציפור הנפש של רוב הישראלים ומפרק את הערבות ההדדית.

סגן רועי יערן, קצין נח"ל אמיץ שנפצע אנושות במלחמה, איבד את שתי רגליו, ועכשיו, בדיוק בימים אלה, בתהליכי התאמה לפרוטזות, אומר לי: אפילו עכשיו, אם הייתי יודע מראש שאחזור מהמלחמה בלי רגליים, עדיין הייתי יוצא אליה בלב שלם. אם צריך אותי עכשיו בגוף חסר אבל בלב שלם – אני בא. מולו אנחנו שומעים את איומי ההנהגה החרדית שלא יסכימו לגייס אפילו חרדי אחד. הראש מתפוצץ והלב נשבר. קשה להסביר כמה קשה למי שאיבד במלחמה חברים ומכרים, בוודאי בני משפחה, לשמוע את הקריאה "נמות ולא נתגייס". על בשרנו ונפשנו אנחנו יודעים שבדיוק להפך – רבים ממי שהתגייסו נהרגו.

יושב כאן אבי הרוש, שעכשיו ראיתי אותו. הוא איבד את בנו ריף, זכרו לברכה, במלחמה. ואני חושב על אבי, שאיבד את בנו, ושומע אחרים מדברים שהם ימותו ולא יתגייסו – כמה פירוק פנימי זה, כמה אטימות וקהות לכאב של הזולת. ההוויה של לוחמים שנפצעו ומתעקשים לחזור לשרת, של משפחות שכולות שאיבדו את היקר מכול ושל גדודי מילואים שעוצרים את החיים כדי לצאת ולשרת בעת שקבוצות ענק אחרות נמנעות מכל שותפות, היא סכנה עמוקה ללכידות הפנימית.

התמשכות המלחמה והנפגעים הרבים יצרו צורך בחיילים נוספים. המחשבה שצעירים מאריכים את שירותם מפני שבני גילם לא משרתים אף יום אחד שירות צבאי או אזרחי, בלתי נסבלת; המחשבה שהחבר'ה הצעירים מכיתה י"ב בישיבה התיכונית בחספין ישרתו עוד ועוד שנים רק כי האחרים לא משרתים אפילו יום אחד, בלתי נסבלת; המחשבה שאבות ואימהות יעזבו את ילדיהם, יפסידו שנת לימודים ופרנסתם תיפגע בגלל עוד מאות ימי מילואים, בזמן שאחרים לא יעזבו את ביתם אפילו לא ליממה, בלתי נסבלת.

זה עניין של הגינות, יושר, צדק ואחווה. מי שרוצה באחדות אמיתית לא מסתפק במילים. מסע הצער האין-סופי בבתי האבלים ובמחלקות הפצועים אינו מותיר אפשרות אחרת. ימי המלחמה הקשים העמיקו את התהום האידיאולוגית הפעורה ממילא בין מי שמשרת ובין מי שמשתמט. כל מי שבוחר להשתמט משירות המדינה פוצע את השותפות הישראלית עוד קצת. וכאשר זה נעשה בשם התורה כביכול, הפצע צורב ומדמם במיוחד.

בעבר היו שטענו שהצבא לא צריך אותם. ובכן, צריך. אל מול הסכנות הגדולות בכל החזיתות, הצורך ברור. החלוקה היא מופרכת. החברה הישראלית פצועה וחבולה מהאירועים, המחדלים והזוועות של 7 באוקטובר ומהמלחמה המתמשכת. אסור להוסיף את הפצע הפנימי. זו לא שאיפה אוטופית לשוויון מלא, שאינו קיים ואינו יכול להתקיים ממילא, אלא דרישה ערכית ומעשית שכולם יהיו שותפים בנשיאה בנטל, בשירות צבאי או אזרחי, ארוך יותר ופחות, בביטחון ובחינוך, בבריאות, בכיבוי אש, במשטרה ובאין-ספור מקומות אחרים בגופים ארציים או בתוך הקהילה.

ההתקפדות פנימה אל מול כל דרישה לשותפות, והטענה האוטומטית כי מי שדורש זאת שונא את החרדים, היא זלזול בערכים וברגשות של רבים מהישראלים וטמינת הראש בחול. להסדר המפלה אין תוחלת בטווח הארוך. חברה לא יכולה להישען על חלק מצטמצם ולצפות שהוא יסכן את חייו וגם יממן את השירותים הציבוריים שמעניקה המדינה.

מאז שתקציב המדינה אושר, שרי הממשלה מתגאים שוב ושוב בהטבות שניתנו למילואימניקים. המילואימניקים בוודאי ראויים לכך ולהרבה יותר, אבל הם בעיקר צריכים שתחת האלונקה ייכנסו נוספים, שהרי הנטל והמחירים כבדים מדי. הם מרימים את ידם בבקשה לחילוף – שרי הממשלה רואים ומתעלמים.

מילואימניקים שיוצאים מבתיהם למאות ימים בשנה לא מתרשמים מקואליציה שנותנת הטבות והנחות אך ממשיכה לקדם השתמטות. ראש הממשלה, שר הביטחון ושרי הממשלה, בתחילה נאמר שאין פניות לעסוק בגיוס החרדים בגלל המלחמה; אחר כך נאמר שגם ככה עד שהם ישרתו ויוכשרו לא יהיה בהם צורך. אבל הינה, שנה וחצי אחרי פתיחת המלחמה, צעירים ישראלים שעוד לא סיימו הכשרה כבר נכנסים לעזה כי חסרים לוחמים.

צריך אותם, צריך את כולם. היה מספיק זמן. העובדה שגם בחלוף שנה וחצי של מלחמה אפילו היעד הצנוע כל כך שהצבא קבע – גיוס 4,800 חרדים בשנת 2024 – לא מומש. לפי נתונים שהציגו אנשי אכ"א בדיון פה השבוע בכנסת, ככל הנראה התגייסו רק 2,600 חרדים. הדבר הזה – העובדה הזו היא כתם ערכי על מגזר שעומד בצד כשחבריו נאנקים תחת האלונקה, והיא כתם ערכי ומעשי על ממשלה שבחלוף שנה וחצי של מלחמה אלה המספרים העגומים והמביכים שהיא מצליחה להגיע אליהם. תודה רבה.