מנסיגה דמוקרטית לנפילה חופשית – התחייבות הכנסת לדאוג לקיומן של בחירות חופשיות והוגנות

קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה

כנסת נכבדה, אני אפתח את הדברים שלי עם השורה התחתונה: אני קוראת לכל אחד ואחת מכם להצביע בעד ההעברה של ההצעה לסדר-היום הזו למליאה, שם הכנסת תוכל להצהיר באופן רשמי על המחויבות שלה כפרלמנט הישראלי לערכים הדמוקרטיים הבסיסיים ביותר של מדינת ישראל, ובמיוחד היא תתחייב פה קבל עם ועדה לדבר שכבר לא מובן מאליו – לקיומן של בחירות חופשיות והוגנות לכנסת.

האמת שקצת כואב הלב, כואב הלב להעלות הצעה כזו לסדר-היום, כי על פניו בחירות חופשיות והוגנות הן משהו שאמור להיות הכי מובן מאליו במדינה שמתהדרת לא פעם בהיותה הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. אבל האמת, האמת המרה היא שהיום שום דבר כבר לא מובן מאליו. מעל הדמוקרטיה הישראלית יש עננה כבדה, כמו ששר האומן האהוב בוב דילן: לא צריך חזאי כדי להבין לאן הרוח נושבת.

בניגוד למה שאני שומעת פה מדי פעם, הפחד הגדול שלי ושל חלקים גדולים מאוד בציבור בישראל הוא ממש לא מממשלה שעושה דברים שאני לא בהכרח מסכימה איתם; הפחד הגדול שלי, שלנו, הוא מממשלה שנבחרה באופן דמוקרטי, ואז משנה את שיטת המשטר כדי להקשות מאוד או אפילו להפוך את האפשרות להחליף אותה בעתיד לבלתי אפשרית – ואת כל זה היא עושה באמצעים דמוקרטיים.

אם הייתי מעלה את ההצעה הזאת לפני 20 שנה, אולי היה אפשר לגחך, אבל היום היחידים שמחייכים – והם יודעים למה – הם אלו שמנסים לשנות את שיטת המשטר במדינת ישראל, וזה קורה כאן בצורה סדורה בכנסת ישראל באין-ספור הצעות חוק שמקודמות.

גם לפני עשור רק מעטים במדינת ישראל חשבו שתוך זמן קצר תתפתח פה מחלוקת ערכית וכל כך קשה על ערכי מגילת העצמאות, על הנחיצות של מערכת משפט עצמאית או על החשיבות של עיתונות, של תקשורת חופשית. ותראו איפה אנחנו נמצאים היום, תראו איזה שפל: אנחנו לא רק נלחמים על ביטחון המדינה, אלא במקביל למלחמה הקשה מול האויבים שלנו גם נאלצים להיאבק על אופי המדינה ועל ערכי היסוד כמו שלטון החוק, כמו עצמאות מערכת המשפט, כמו תקשורת חופשית. שום דבר בדמוקרטיה הישראלית כבר לא מובן מאליו. יש פה בבית הזה מי שאומרים בפה מלא שהם כאן כדי לפרק את מה שנבנה כאן במשך עשרות שנים – אומרים את זה ללא בושה. ולכן לבקש מחברי הכנסת שיכריזו כאן באופן חד-משמעי שיתקיימו בחירות חופשיות והוגנות בישראל, הפך לצערי לדבר מתבקש, לדבר נחוץ ביותר.

למותן של דמוקרטיות יש סימנים מקדימים. זאת לא הפיכה אוטוקרטית של זבנג וגמרנו, שאני לפחות חוששת ממנה; ההיסטוריה של השנים האחרונות מלמדת אותנו שמדינות מפסידות את הדמוקרטיה שלהן לא בנוק-אאוט, לא במהלך אחד, אלא בתהליך, בנקודות. הדמוקרטיה גוועת לאט, צעד אחר צעד, עד לנקודת ההכרעה, נקודה שממנה מאוד קשה לחזור.

בשנת 2010 המפלגה בראשותו של ויקטור אורבן זכתה ברוב בפרלמנט ההונגרי, רוב שאפשר לה לערוך בחוק ובחוקה שינויים מרחיקי לכת. זה קרה גם בפולין. אורבן התחיל לגרור את המדינה אל עבר אופק שהוא גם לא ליברלי, אבל גם פחות ופחות דמוקרטי. הוא החליש את בית המשפט החוקתי, מינה שופטים שנאמנים לו באופן אישי, השתלט על בית המשפט והגביל את הסמכויות שלו. האם זה נשמע לכם מוכר?

גם התקשורת החופשית נפגעה. התקשורת החופשית היא מהמאפיינים הכי הכי מרכזיים של דמוקרטיה, אבל גם שם, בהונגריה, היא קיבלה טיפול ממשלתי. הפרלמנט ההונגרי העביר את חוק התקשורת, שחייב ערוצי תקשורת לספק דיווח מאוזן. ומי קובע מהו דיווח מאוזן כפי שהגדירה הממשלה? כמובן, השלטון, באמצעות המקורבים והנאמנים שלו. ערוצי התקשורת בהונגריה, הערוצים העצמאיים, נסגרו בזה אחר זה בהמוניהם, או שהם נרכשו על ידי בעלי הון עם קשרים הדוקים מאוד בשלטון. ובלי תקשורת חופשית חזקה או מערכת משפט עצמאית קל יותר לטפל בארגוני החברה האזרחית, שלפעמים דעתם לא כל כך נוחה לשלטון. הפרלמנט ההונגרי העביר חוקים שסימנו ארגוני זכויות אדם כסוכנים זרים – נשמע לכם מוכר מחוק העמותות שנדון כאן אתמול? הם הגבילו את הפעילות שלהם סביב ארגוני החברה האזרחית שלא שירתו את האג'נדה של השלטון, ובעצם כרכו ככה טבעת חנק כלכלית סביב אותם ארגונים, וגם איימו עליהם בפלילים.

וזה לא כל מה שאורבן עשה, כי אורבן גם קיצץ את מספר המושבים בפרלמנט כמעט בחצי וחילק מחדש את מחוזות הבחירה, ואת כל כללי המשחק האלו הוא שינה באופן שממש היטיב עם המפלגה שלו.

להלן תוצאות הפעולות להקרסת הדמוקרטיה ההונגרית והנדוס מחדש של שיטת המשטר בהונגריה: שימו לב, בבחירות שהיו שם בשנת 2018, למרות שהמפלגה של אורבן קיבלה פחות מ-50% מהקולות, היא זכתה בכשני שלישים מהמושבים בפרלמנט. ברגע זה היכולת להחליף את אורבן באופן דמוקרטי פשוט נעלמה, התאדתה. הבחירות שם עדיין חופשיות, אבל תכלס הן כבר אינן הוגנות, וכל התהליך הזה, כל תהליך האידוי הזה, נעשה במסגרת החוק ועל ידי מנהיג שנבחר בצורה דמוקרטית.

ועכשיו בואו לרגע נעבור לקשר הישראלי: כשמתבוננים בתהליכים שעברו על דמוקרטיות אחרות באזור כמו הונגריה, כמו פולין, כמו טורקיה, קשה מאוד להתעלם מהמקבילות המטרידות למה שמתרחש כאן בישראל, בכנסת ישראל. יש תחושה קשה שבמקום להסתכל על האסון הזה, על הדמוקרטיות בנסיגה, וללמוד מהמדינות שסביבנו מה לא לעשות, היו פה מנהיגים, שרים שיושבים בממשלה ההרסנית הזו, שפשוט רשמו לעצמם משימות, למדו מאורבן אבני דרך איך לפורר ולאדות את הדמוקרטיה הישראלית. במקום לראות בזה תמרורי אזהרה, הם הפכו את המהלכים המסוכנים האלו לתוכנית עבודה כאן בישראל: ניסיונות לפגוע בעצמאות המשפט, המערכת המשפטית – צ'ק; ניסיונות לפגוע בחופש התקשורת – צ'ק; ניסיונות לפגוע בארגוני החברה האזרחית כאן בישראל – צ'ק; ניסיונות להחליף שומרי סף שנאמנים לממלכה, למדינה, בשומרי סף שנאמנים אישית לראש הממשלה – דאבל צ'ק. ממש אנחנו ממלאים את כל הפרוטוקול כאן במדינת ישראל.

כל אדם שעיניו בראשו צריך לחשוש ולצפות לכך שנגיע גם לשלב המתקדם יותר של ניסיון פגיעה בחופש וטוהר הבחירות. כבר עכשיו נעשים כאן ניסיונות לשנות את מנגנון ניהול הבחירות ואת הקריטריונים למי יוכל ומי לא יוכל להתמודד בבחירות הבאות לכנסת. השאלה היא אם נצליח לבלום את נסיגת הדמוקרטיה הישראלית לפני שהמגמה הזו, שהיא בבחינת הידרדרות במדרון, תהפוך לנפילה חופשית.

אחד המאפיינים המובהקים ביותר של אוטוקרטים נבחרים הוא הניסיון לשנות את חוקי המשחק הדמוקרטי כדי להבטיח את זה שהם יישארו בשלטון. הצעד האחרון באידוי הדמוקרטיה, הצעד שמסמן את המעבר מנסיגה לנפילה חופשית, הוא הפגיעה בטוהר הבחירות. כאשר השלטון מנצל את כוחו כדי להטות את תוצאות הבחירות לטובתו, הדמוקרטיה חדלה מלהתקיים במובן המהותי שלה. ההצעה שאני מביאה בפניכם היום קוראת לכנסת ישראל להתחייב בפני הציבור לכך שהבחירות הבאות יישארו חופשיות, שוות, הוגנות, ברוח חוק-יסוד: הכנסת. זאת לא הצעה של קואליציה או אופוזיציה, זאת הצעה של דמוקרטיה; זאת הצעה שמבקשת להבטיח את עתידה של מדינת ישראל. תודה רבה. אנא העבירו את זה למליאה.