קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חבריי חברי הכנסת, לא התכוונתי לנאום את הנאום הזה אילולא חשתי במסע הסתה בלתי נלאה כלפי חברתנו, חברה מאוד מאוד יקרה, יושבת-ראש סניף הליכוד ברעננה רחלי סקעת. רחלי סקעת, למי שלא מכיר אותה, היא אישה עדינת נפש, אישה טובה מאוד, שעושה המון חסד. כל מה שהיא רצתה לעשות, יחד עם הרבה חברים יקרים, זה לבוא ולומר לאותו כנס בבית הכנסת הרפורמי: חברים יקרים, אנחנו נמצאים ביום הזיכרון, תכבדו את זיכרונם של כל המשפחות השכולות על האובדן האדיר מאוד של יקיריהם.
מה קרה בעצם? זו הייתה הפגנה לכל דבר, הפגנה יחסית רגועה בהשוואה להפגנות שהציפו את המדינה הזו. כל כך הרבה פעמים שאלנו את עצמנו איך מאפשרים לאנשים – למיעוט קטן וקיצוני אפילו – לשבש את כל חיינו. גם עכשיו אנחנו יכולים לראות מיעוט קטן שמפגין בכניסה לכנסת, וחוסמים דרכים והכול, אבל אף אחד לא נוגע בהם, הם סוג של קדושים. הם לא משפחות החטופים, זה לא משפחות החטופים; אלה אותם אנרכיסטים, שאנחנו יודעים טוב מאוד שהפגינו והפריעו ופגעו במדינה הזו בכל מיני הזדמנויות. כל פעם החולצה התחלפה בשם אחר.
אבל לבוא ולדבר על רחלי סקעת ועל החברים היקרים האלה יום אחר יום באמצעי התקשורת המסוימים, פעם אחר פעם, בלי להזכיר פעם אחת את אותם מפגינים מסיתים, שאנחנו חווים את החוויות הקשות ביותר מהם זמן רב. רחלי סקעת חווה הטרדות, סמ"סים, קללות. פוגעים בה ובבני משפחתה, כשכל מה שהיא אמרה זה דבר אחד: בואו נשמור על זיכרון אותם חללים שלנו, שאנו צריכים וזקוקים לתת להם את הכבוד הראוי ביותר. בושה לאותה תקשורת שהופכת את הנושא הזה לנושא פוליטי.
249 מילים של קטי קטרין שטרית. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.