קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
אדוני היושב-ראש, חברותיי וחבריי לכנסת, אזרחי ישראל, ספר תהילים של דוד המלך נפתח בעצה לאדם שרוצה להיות מאושר: "אשרי האיש אשר לא הלך בעצת רשעים ובדרך חטאים לא עמד ובמושב לצים לא ישב". לא ללכת, לא לעמוד ולא לשבת – לא ללכת בעקבותיהם, לא לעמוד בסביבתם ולא לשבת בחברתם של רשעים. ולמה זו העצה הראשונה שדוד המלך נותן לנו? כי מי שמתחבר לרשעים ולרשעה בהכרח מושפע ממנה. וחכמנו בפרקי אבות, בעקבותיו של דוד המלך, קבע – ניתאי הארבלי, כמדומני: הרחק משכן רע ואל תתחבר לרשע.
זו לא השערה, זו עובדה, עובדה שהניסיון ההיסטורי הראה לנו בהזדמנויות רבות. קשה מאוד לאדם, עצמאי ככל שיהיה, להתנתק מהחברה שסביבו ולא להיות מושפע ממנה. זה נכון בכל סביבה חברתית, ונכון שבעתיים כשאנחנו מדברים בסטודנט – ועל זה אנחנו מדברים בחוק הזה – בתקופה ובגיל שהוא מגבש את זהותו ואת דעותיו, בזמן שהוא בוחן את תפיסת עולמו ואת ערכיו. ולכן הדבר המרכזי שאנחנו עושים בחוק הזה – אנחנו קובעים נורמה. זה לא מופיע בנוסח שלפניכם לקריאה הראשונה, אבל זה יופיע בנוסח לקריאה השנייה והשלישית. נורמה, משמע לא ראיה, לא חזקה הניתנת להפרכה, אלא נורמה. והנורמה היא זו: מי שלמד במוסדות של רשות הטרור והרשע הפלסטינית ייראה כבעל השפעה מזיקה, ולא יוכל לעבוד, לא יוכל להיות מועסק במערכת החינוך הישראלית על סמך התואר הזה.
אזרחי ישראל וחברי הכנסת, אני לא צריך להציג לכם באריכות מיהי ומהי הרשות הפלסטינית, אבל אומר כך: מיסודה ומהיווסדה אין בה דבר, כלום, נאדה, למעט שלילת ישראל. אין ולא הייתה בה מעולם שום זהות חיובית, לא היסטוריה ולא לאום, לא דת ולא מורשת, כלום ושום דבר למעט הדבר הזה של שלילת ישראל, למעט חורבנה של מדינת ישראל. המהות השלילית – ויש לומר הניאו-נאצית – הזו של השמדת ישראל מקבלת ביטוי, כמובן, בכל פועלה של הרשות הפלסטינית: בטרור הרצחני של מחבלי הפתח, שהשתתפו ומשתתפים באין-ספור פיגועים; השוטרים הפלסטינים, לרבות אלו שהשתתפו ב-7 באוקטובר, ואנשי הפתח שהתגאו שהם השתתפו בטבח 7 באוקטובר, כולל מזכירי הפתח בג'נין, ברמאללה, בשכם ובחברון. זה הטרור הרצחני, הפיזי. בטרור הכלכלי, המימון הידוע בחוק מ-2004 – כאילו שיש שם חוק, באמת. חוק: רצחת יותר, רצח יותר אכזרי – קיבלת יותר כסף. זה לא רק מימון הרציחות שהיו, זה כמובן גם עידוד וקידום הרציחות הבאות. בטרור המשפטי שהרשות הפלסטינית מממנת בהיקפים גדולים בכל הפורומים הבין-לאומיים, בבתי הדין בהאג, בכל פורום, בניסיון לפגוע בחיילי צה"ל; בכל תעשיית השקרים המתועבים בהיכלות המשפט – להטיל סנקציות, לעצור קצינים; בטרור החקלאות והבנייה, בהשתלטות האלימה, בנישול העם היהודי מאדמתו, בכל הניסיון לקבוע עובדות בשטח, בשרפת השדות, בביזה של הציוד, של העדרים, של היבול.
וכמובן, במושא החוק הזה, בטרור החינוכי – בחינוך לברבריות ולשנאת ישראל, דמוניזציה לעם היהודי, דה-לגיטימציה וטרור, דה-לגיטימציה למדינת ישראל וטרור, כל מה שנמצא בתוכנית התאוג'יהי לבתי הספר, כל מה שנמצא בתנועות הנוער של הרשות הפלסטינית, ברשתות התקשורת, בכל גרפיטי ובכל סמטה.
זה לא שהכתובת רק על הקיר – הקירות כולם ספוגים רצחנות ברברית ושנאת ישראל. ויותר מכול, הקירות של האולמות בבתי הספר ובמוסדות הלימוד – בדיוק כמו שאמר דוד המלך – אי-אפשר ללכת במסדרונות של א-נג'אח, אי-אפשר לעמוד בשבילי ביר זית ואי-אפשר לשבת באוניברסיטה האסלאמית בחברון בלי לקחת לריאות שנאת ישראל מהסוג הרצחני ביותר.
אז האמת היא, אדוני היושב-ראש, שמה שהיה צריך להיות זה שמדינת ישראל תפעל לבטל כליל את המוסדות הללו, כיוון שהם מקור של רשע ושל אכזריות, והם רעים לישראל, וצריך לומר, הם רעים גם לתלמידי רמאללה וג'נין. אבל המינימום הנדרש הוא מה שאנחנו עושים בחוק הזה, וזה לשמור על אזרחי ישראל, בעיקר הילדים שבחינוך הערבי – שלצערנו, הם החוליה החלשה בהקשר הזה – לשמור עליהם מפני בוגרי המוסדות הללו של הרש", ומפני כמויות השפל והרוע שהם מביאים איתם לכיתות הלימוד ולמוחותיהם ולליבם של הילדים חסרי הישע.
עוד משפט אחד, ברשותך. יש עכשיו קמפיין של חמאס, אתה יודע, על ממשלה טכנוקרטית. אין דבר כזה ממשלה טכנוקרטית. זה מצג שווא. אין את זה במנהיגות פוליטית, ואין את זה במנהיגות חינוכית. מורה הוא לא טכנוקרט. לפני הכול, הוא מקור להשראה ערכית, מודל חינוכי לחיקוי. הוא קודם כול מחנך. ולכן, מהיום שהחוק הזה יחול, בוגרי הרש"פ בהחלט יכולים להיות מודל חינוכי לחיקוי – באפגניסטן או בטהראן של היום; לא בירושלים, לא ברהט, לא ביפו ולא בחיפה. לא בבית ספרנו. תודה רבה.
אני מודה בהזדמנות זאת לידידי יו"ר הוועדה חבר הכנסת יוסי טייב על ההובלה של החוק, בציפייה להשלמה בנוסח שהזכרתי לקריאה שנייה ושלישית, ולידידי חבר הכנסת בוארון, שכמו שכולנו רואים, נכנס בכל המרץ לתפקידו כיו"ר ועדת המשנה בכלל ובחוק הזה בפרט. תודה רבה.
709 מילים של עמית הלוי. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.