קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היושב-ראש. חבריי חברי הכנסת, לפני כשנה, אולי קצת יותר, ישבתי עם ראש הממשלה לשעבר יאיר לפיד ביחד עם אחים ואחיות שכולים מהנובה. הם פרסו בפנינו את הקשיים העצומים שהם מתמודדים איתם. מתוך מטרה לענות להם על הצרכים המרכזיים שהם העלו – מתוך זה הוגש החוק הזה, שעליו חתומים 61 חברי כנסת.
לפני כמה חודשים הממשלה הזו ביקשה לדחות את החוק בכמה חודשים כדי לחשוב, כדי לשקול. ההנחה שלי היא שהממשלה פשוט לא רצתה שנפיל את החוק, ואז הם היו מקבלים את האש הציבורית, לא נעים. אבל אנחנו הסכמנו לדחות את החוק כי חשבנו שאולי בכל זאת יהיה איזשהו דיון ענייני בנושא הזה. עכשיו חזרה אלינו הממשלה עם תשובה, שהיא מתנגדת לחוק בכללותו. משום מה – ותקשיבו טוב לסיבה שהממשלה מתנגדת לתת תמיכה לאחים ולאחיות שכולים אחרי האסון הנורא שהם הביאו עלינו – הם לא מצאו לו, לחוק, מקור תקציבי. הם אפילו סירבו לענות כמה להערכתם החוק הזה עולה; אולי הוא עולה 1,000 שקלים, אולי הוא עולה מיליון שקלים, אולי הוא עולה 100 מיליון שקלים – איש לא יודע, כי לא קיבלנו תשובה על העלות התקציבית. למרות שרוב חברי הכנסת חתומים על ההצעה הזו, הממשלה הזו תתנגד ותכפה משמעת קואליציונית שתקבור את החוק הזה.
עוד רק אתמול קראנו שאזרחי ישראל גייסו יותר מ-5 מיליוני שקלים כדי לתמוך בירדן ביבס; מיליונים נוספים גויסו על ידי אזרחים, עמותות וגורמים פרטיים כדי לתמוך באלי שרעבי ובשורדי שבי נוספים. רק מה שקורה פה במליאה, ככה, ממחיש עד כמה הנושא הזה כואב לקואליציה. הממשלה – – –
בוא, פה יש שקט, פה יש רעש, אתה יודע, לא – – –
ניתן לצופים, מה שנקרא, שיחליטו איפה הם רואים יותר רחש-בחש כשמדברים על גיוסי כספים ותרומות לשורדי שבי. הממשלה נותנת לשורדי השבי כרטיס נטען עם כמה אלפי שקלים, קצבה עצומה של כ-3,000 שקלים בחודש והלוואות בתנאים נוחים – איזו נדיבות, כמה רוחב לב. הרי גם לזה אין לממשלה מקור תקציבי. בסך הכול מדובר בשורדי שבי, באחים שכולים, במשפחות שכולות, לא חס וחלילה מדובר בסרבני גיוס ובמשתמטים אנטי-ציונים, כי לתמיכה בהם בזמן מלחמה – יש לכם כסף. להם יש לכם את כל הכסף שבעולם.
הפחד של הממשלה – להסתכל לנפגעים בעיניים ולתמוך בהם, כדי שחס וחלילה לא יחשבו שיש לכם, לממשלה, אחריות למצבם, למשל למצבה של אחות שכולה שבמשך שלושה חודשים נאלצה לזחול על ארבע ברעים כדי לאתר את חלקי הגופה של אח שלה. היא עברה על כל סרטוני חמאס כדי לאתר איזשהו מידע. היא נפגעה קשות מפוסט-טראומה. אני נפגשתי איתה, ורואים, רואים את העיניים השבורות שלה, רואים הכול, שומעים את הקול השבור שלה, את הלב השבור שלה. אבל למה שהיא תעניין את ראש הממשלה ואת שר האוצר? הרי הרבה יותר חשוב לדאוג לתקציבים לגולדקנופ.
או אחות שכולה אחרת שאיתה נפגשתי, שהחל מ-8 באוקטובר הפכה לאימא של הילדים של אח שלה, שנרצח, ובשנייה אחת, בשנייה אחת, כל החיים שלה נמחקו והשתנו בגלל ההפקרה, בגלל ממשלה שלא תפקדה. למה לנסות למצוא איזשהו מקור תקציבי כדי לעזור לה אם אפשר להפוך אותה לפושטת יד, ובמקביל לשפוך מיליונים על משרדים מיותרים או על הסכמים קואליציוניים? למה למשל למצוא מקור תקציבי כדי לתמוך באחות שכולה נוספת ששכלה את אחותה היחידה בנובה? הוריה, שניהם, מאושפזים במצב קשה בבתי החולים, וכל המשפחה והחיים שלה נהרסו. למה לעזור לה אם אפשר להעביר 51 מיליוני שקלים לישיבה שממש עכשיו צולמה רוקדת וצוהלת, שהם מעדיפים למות ולא להתגייס לצבא ולמדינה הציונית?
כסף להשתמטות מצה"ל יש בשפע; כסף למשפחות נרצחי הנובה אין. זו הציונות, לפי ממשלת הטבח. זו יהדות וערבות הדדית. האחים והאחיות השכולים האלה, הצעירים האלה, הם סמל ההפקרה, הם הסמל של הבגידה בנו על ידי הממשלה המושחתת הזאת. הם, במשך חודשים ארוכים, נאלצו לתפקד במקום המדינה, שפשוט לא הייתה שם. עכשיו אני מבקשת שתשימו לב למוטיב חוזר – זו הרי בדיוק הגישה שיש לממשלת נתניהו כלפי משפחות שכולות, משפחות החטופים והשורדים: יחס מבזה כלפי כולם, גם מחברי הממשלה וגם מהעומד בראשה, כי זו הרי רוח המפקד.
בממשלת השינוי הצלחתי להעביר את חוק ההכרה באחים השכולים. 15 שנה תחת הנהגת נתניהו לא הצליחו להעביר את החוק הזה; בשנייה שזזתם מהשלטון, ממש באותה השנייה שזזתם מהשלטון, החוק הזה עבר, ואחים שכולים קיבלו הכרה. החוק הזה שאני מעלה כאן היום – אין מוצדק ממנו, אבל הממשלה הזאת תקבור אותו, תקבור אותו מעל גופותיהם של הנרצחים שהופקרו בנובה ומעל גופם החי של המתים-חיים, האחיות והאחים השכולים שמתפרקים לנו מול העיניים.
לא לחינם חברי הממשלה לא צופים בסרטונים מהנובה ומיום הטבח, ולא לחינם הם לא נפגשים עם בני המשפחה. הם לא שומעים את הזעקות של האימא שהבן שלה נשחט וצולם והיא זועקת להישרדותו של האח השני, אבל אני שמעתי אותה – אני שמעתי אותה, והזעקות שלה לא יוצאות לי מהראש. אני ניסיתי לעזור דרך גיוסי תרומות, והבטחתי לנסות ולשנות בחקיקה, ולא היה לי לב לספר לאותה אימא שמולה עומדת ממשלה של ערלי לב. נראה, בואו נראה אם יהיה פה אמיץ אחד בקואליציה שיעשה את הדבר הנכון ויצביע עם המצפון, עם המשפחות השכולות, נגד המשמעת הקואליציונית הבזויה שלכם.
ולכם, אחים ואחיות שכולים אהובים שלנו, כמה לא מגיע לכם היחס הזה. אבל תדעו לכם שרואים אתכם, רואים אתכם. אתם לא שקופים. כשאנחנו נחליף את הממשלה הזו, אנחנו נעביר את החוק ואנחנו נתקן. סליחה מכם. 120 פעמים סליחה מכם.
זאת לא הייתה תשובת ממשלה. ככה לא נראית תשובת ממשלה כלפי אחים שכולים.
זאת לא תשובת ממשלה, וזאת גם לא תשובה שמכבדת אף אחד מהמשפחות השכולות ומהאחים השכולים. הם מצפים למינימום, שתגידו: דנו בחוק, אנחנו מבינים שמספר האחים השכולים מאז 7 באוקטובר עלה ב-x; חברת הכנסת שיר, אנחנו מבינים שהעובדה שאת רוצה לתת להם זכויות מסוימות או רחמנא ליצלן שיבחרו לעצמם את הפסיכולוג אחרי שהם היו צריכים לחפש בעצמם חלקי גופות ולעמוד בתור כי הממשלה לא תפקדה בחודשים הראשונים של המלחמה. אז אתם באים ואומרים: טוב, חברת הכנסת שיר, לספק להם את הדברים הכל-כך בסיסיים האלה עולה לנו x כסף – ואין לנו. לא רק שאתם לא עושים את זה, אין לכם שמץ של מושג כמה אחים שכולים יש, אין לכם שמץ של מושג כמה החוק הזה עולה. אין לכם כלום. העיקר אמרתם: אין לנו מקור תקציבי. זה למרוח לא אותי; אותי אתם לא מורחים. אתם מורחים את האחים השכולים שהמשפחה שלהם נרצחה ונשחטה להם, מול סרטונים שהם נאלצו לראות; שאתם שלחתם אותם ללכת לראות את זיהוי הגופות במכונות שלא היו לכם, כי גם לזה לא היה לכם כסף. פעם אחת, פעם אחת שנראה חבר כנסת, שר או מישהו מהממשלה הזאת שמתייחס בכבוד – ואגב, בכבוד זה אפילו בתשובה נורמלית – למשפחה שכולה, לאימא שכולה, לאימא של חטוף, לאימא של ילדה שנטבחה ונרצחה ונשחטה. משהו, תשובה מכבדת. אפילו את זה אין לכם.
ועכשיו, אחרי ש-61 חברי כנסת חתמו על הצעת החוק הכל-כך מוצדקת הזאת, שנכתבה לפני שנה וחצי עם האחים של הנובה – אתם לא סתם חתומים, אתם מצביעים נגד חוק שאתם, אתם חתומים עליו, בגלל משמעת קואליציונית. איך אתם לא מתביישים? איך לא בוער לכם? איך אתם לא מרגישים שהידיים שלכם רועדות? מצד שני, מי שיושב עם שרים שבזים למשפחות שכול ובזים למשפחות חטופים ולא מגנים – מה אני אגיד לכם, אני רק מקווה שנחליף אתכם מהר. כשאנחנו נחליף אתכם, אנחנו נעביר את החקיקה הזו. תודה רבה.
1,136 מילים של מיכל שיר סגמן. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.