קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה. תודה, אדוני היושב-ראש. כנסת נכבדה, אכן, הצעת החוק הנוכחית שלי, מבחינתי, היא אחת מהצעות החוק החשובות ביותר לא רק בעת הנוכחית, אבל בטח ובטח בעת הנוכחית, בטח ובטח אחרי 7 באוקטובר. אתה יודע, אדוני היושב-ראש, אני כבר לא אדם צעיר אבל בכנסת אני אחד מחברי הכנסת הצעירים יותר. עשינו דבר או שניים לפני שהיינו בכנסת. באתי מעולם העיתונות, ואתה יודע את זה. אם היה דבר אחד שעסקתי בו הרבה בתקופה הקודמת שלי, זה היה בדיוק העניין הזה, זאת אומרת, זה לא נושא שהוא זר לי. זה היה בעיתון, זה היה באולפן שישי – אני מזכיר – הנושא של השב"חים.
ונדהמתי לגלות – אתה יודע, אנחנו עוסקים ומדברים הרבה מאוד עם אנשי מקצוע, ונדהמתי לגלות שבישראל, במציאות הנוכחית של אחרי 7 באוקטובר, כאשר אנחנו תמיד אומרים שיש לפני 7 באוקטובר ואחרי 7 באוקטובר – לגלות שבמדינת ישראל מסתובבים לא 100, לא 200, או שאני אפילו אשאל אותך או אשאל פה את חברי שר החינוך, יואב קיש: כמה שב"חים מסתובבים אצלנו בארץ? עוד פעם נזכיר מה זה שב"ח – שוהה בלתי חוקי, זאת אומרת שזו עבירה על החוק, זאת אומרת שזה דבר שלא אמור להיות. אז יש שיגידו 1,000, יש שיגידו 2,000, יש שיגידו אולי 3,000, אולי 4,000, איזה מספר כזה גבוה, ואז אתה נדהם לגלות מספר כמו 40,000. ואז אתה אומר לעצמך: רגע, זה הגיוני? זאת אומרת, אנחנו בישראל של אחרי 7 באוקטובר, וזה דבר שלא מתקבל, לא מקובל, לא יכול להיות. ואז אתה מגלה יותר מזה – ואז אתה מגלה, אדוני היושב-ראש – אם תרשה לי אולי קודם לכן, אתה יודע, כאשר שב"ח נעצר, אם נעצר – – –
באופן כללי יש לך 40,000 שמגיעים.
שב"חים מיהודה ושומרון, 40,000, מספר מטורף. בדקנו את זה. ואז, הדבר המדהים, אדוני היושב-ראש, הוא שכאשר הוא נתפס, אתה יודע, כאשר אין חוק, אז אתה פשוט משחרר אותו – עוד פעם אני אומר, שוהה בלתי חוקי. מבחינתי זה דבר שהוא עבירה ואפילו סכנה, פצצה מתקתקת. אני לא אומר עכשיו שכל ה-40,000, אבל הפוטנציאל הוא אדיר. מתוך ה-40,000, העבר הוכיח שהיו פיגועים. ואז, יותר מזה – אז אתה כמובן עוצר, פעם שנייה אתה כאילו מחמיר, אולי אתה באמת נוזף, פעם שלישית אולי הנו-נו-נו יהיה קצת יותר רציני, תגרש אותו מחוץ לגבולות המדינה. אבל כאשר הוא כבר מגיע לבתי משפט, אתה רואה עד כמה – אני מחפש את המילה ההפוכה מהחמרה – הם מגלים צמר גפן, רוך בלתי מתקבל על הדעת. באים לקראתו ומבינים, מבינים את הצרה ואת הבעיה ואת המועקה. כמובן, לעיתים באים לקראתו, ויכול שופט לבוא ולהגיד: האדם צריך לעבוד, כמובן, צריך לבוא לקראתו.
אלא שאני אומר דבר מאוד פשוט, חבריי חברי הכנסת: אחרי 7 באוקטובר, הדבר החשוב ביותר בסדר העדיפויות מבחינתנו הוא כמובן שמירה על ביטחון אזרחי מדינת ישראל. לכן בהצעת החוק הזאת תהיה כמובן ענישה מינימלית. אין יותר דבר כזה, אין יותר הדבר הזה – הרפיון אל מול שב"חים במדינת ישראל. היה לא יהיה. לכן, בהצעת החוק שלי תהיה הענשת מינימום של שנת מאסר על שב"ח כבר בפעם הראשונה, כי זה לא ייתכן אחרת. לא ייתכן אחרת הדבר הזה, למען – כן, מותר להגיד – למען יראו וייראו ולמען הרתעה. כי לא ייתכן שהמדינה שלנו, המדינה הסוברנית, מדינת ישראל, המדינה שמחויבת – לא אמורה, מחויבת – להעניק ביטחון לאזרחיה, תאפשר דבר שכזה.
אני רוצה להגיד לך, אדוני כבוד היושב-ראש, הצעת החוק – כמובן בענישה עצמה הענישה הולכת וגוברת או גדלה, כאשר בפעם הראשונה זו שנה אחת, פעם שנייה זה שנתיים, וכך זה עולה. כמובן שהשופט רשאי לתת עונש כבד יותר, אם הוא מרגיש את החיוניות שבכך, אבל יש ענישת מינימום לשב"ח כבר בפעם הראשונה, וזה דבר שהציבור הישראלי מצפה לו. שוב אני אומר, אפס טולרנטיות ואפס סיכונים, בטח ובטח אחרי 7 באוקטובר, על אחת כמה וכמה כאשר אנחנו אומרים והמדינה אומרת לאזרחיה: יש העידן של לפני 7 באוקטובר, ויש העידן של אחרי 7 באוקטובר.
אדוני, בכנסת עובדים – ועובדים קשה בכנסת ישראל, הוועדות פועלות. כמעט כל דיון, שמונה או תשעה מתוך עשרה דיונים אחרי 7 באוקטובר קשורים למלחמה, אתה יודע את זה היטב, כבוד היושב-ראש – בכל הדברים הקשורים למלחמה עצמה. ולמה אני אומר את זה? כי אתמול למשל, באחת הוועדות שאתה ואני יצאנו מהן הבוקר, ועדה חשובה מאוד בכנסת ישראל, ועדה חשאית, אנחנו מודעים היטב לסוגיית המלחמה, לכך שהיא לא הסתיימה. עכשיו, אתמול – זה לא כמו שאומרים בתקשורת הזרה שישראל חידשה את המלחמה; המלחמה לא הופסקה אף פעם. היא לא הופסקה.
ולמה אני אומר את זה? כי אתמול, בשובי הביתה, אדוני היושב-ראש – אני בדיוק כמוך, תושב תל אביב – בשובי אתמול הביתה ראיתי – לא, לא היו מאות אלפים, גם לא ראיתי עשרות אלפים, אבל היו מפגינים ברחובות, חסמו משאיות שעמדו שם. אתה רואה את רוב תושבי ישראל, לפחות את אלה השכנים שלי – ושוב, אני גר בתל אביב, אני מדבר על תל אביב עצמה – שלא מבינים מה קורה כאן. לוחמינו, גיבורינו, שבים למערכה כדי להשיב את החטופים הביתה, להפעיל לחץ ברור על חמאס, שלא מעוניין להשיב את כל החטופים, או שהוא לא ממהר להשיב את החטופים – כדי לדאוג לכך שחמאס יבין היטב, כי הוא עדיין לא הבין וצריך להגיד את זה, כנסת נכבדה. חמאס לא הבין היטב שהוא לא יישאר בעזה, ולכן אתה מחויב לכך. אתה שב למערכה, ובמקום שנהיה מאוחדים במערכה החשובה הזו, אתה רואה שוב רצון לחזור לימים – כן, אני קורא לזה הימים האפלים של 6 באוקטובר, שאנחנו יודעים בדיוק לאן הם הובילו אותנו. זה יכול להיות הרצון אתמול להטריף את הרחובות, זה היה הרצון אתמול להלהיט את הרחוב, זה היה הרצון אתמול לשרוף את הרחוב. אני גם מצטרף פה לריאיון שנתן בשבוע שעבר נדב ארגמן, ראש השב"כ לשעבר, שמבחינתו – ואני יודע שאני אומר דברים חמורים, אדוני היושב-ראש, ואני לא נוהג לעשות את זה – מבחינתו, שתהיה פה מלחמת אזרחים. אבל לא תהיה, כי האזרחים בישראל מגלים כאן אחריות.
ואיך אני יודע את זה? בהגיעי לכאן עכשיו, אדוני היושב-ראש, לדיון החשוב הזה, לדיונים שלנו וכמובן להצבעות שיהיו, הייתה כאן שדולה של חבר שלי מהאופוזיציה, חבר הכנסת מתן כהנא; אני שותף לה. השדולה עצמה – שדולה חשובה, אגב – לגבי הדיבור, הדיבור התקין. אחד העיתונאים שהיה שם קם ואמר דבר כזה: הדיון האפל הזה, הדיון החשוך הזה שאנחנו נתקלים בו, הוא קורה בעיקר כאן, כאן, במכשיר הנייד. הוא קורה בעיקר אצל כמה שרוצים להטריף את הרחוב. רוב הציבור הישראלי לא שם. רוב הציבור הישראלי רוצה לראות את החטופים חוזרים. רוב הציבור הישראלי, אבל רוב מוחץ, רוצה את גיבורינו, כוחותינו, מצליחים, מנצחים בעזה ומעיפים משם את חמאס. רוב האזרחים של ישראל רוצים ביטחון עבור המדינה. הם גם רוצים שיח הולם שם, אבל גם כאן, בכנסת ישראל. לכן, אדוני היושב-ראש – וזה חשוב להגיד – בכנסת הזאת אנחנו, חברי הכנסת, מי שנמצא כאן יחד איתי, אמורים להראות, להציג מודל.
אבל איך כל מה שאני אומר עכשיו מתחבר – ובזה אני אסיים – להצעת החוק שלי? רוב הציבור בישראל רוצה שכאשר הילדים שלו יוצאים ביום שבת – סתם לצורך העניין נחזור לתל אביב, אבל לא רק, לנחלת בנימין – יוצאים לאיזה קפה, או בבאר שבע או בדימונה או בצפון – כאשר התושבים יחזרו לקריית שמונה, הם רוצים לראות את הילדים שלהם, את ההורים שלהם, צועדים בבטחה ברחובות ישראל. לכן, החוק הזה שלנו, של עונש מינימלי שיוקצב לשב"חים, הוא דבר מחויב המציאות במדינת ישראל, בטח ובטח אחרי 7 באוקטובר.
אדוני היושב-ראש, אני מאמין שבדיוק כמו חוק אונר"א, שעבר ברוב מוחץ של 92 – אין לי צל של ספק שפה גם האופוזיציה תצטרף לקואליציה. אגב, כל חוק שעובר בכנסת שלנו שבו אופוזיציה וקואליציה משלבות כוחות ומצביעות יחד זה גם מסר לעם ישראל שבכנסת הזו, בכנסת שבה אתה מכהן כיושב-ראש – אתה יודע היטב, וחבל שלא רואים את זה אל מול המצלמות – כאשר אנחנו בפרסה או במסדרונות יש הרבה מאוד שמאחד אותנו. צריך להראות את זה הרבה יותר לעם ישראל, בטח בימים של – אני מרשה לעצמי להגיד, אדוני היושב-ראש, שאלה לא רק ימים של מלחמה, אלה ימים של הכרעה, ומכאן החשיבות של הימים האלה. ההכרעה נעשית בשדה הקרב; ההכרעה נעשית בשדה המדיני; ההכרעה נעשית בשדה התקשורתי; ההכרעה נעשית בשדה המשפטי. כאשר אני אומר בשדה התקשורתי והמשפטי, אגב, ישר לאותם אלה שירצו לקפוץ עליי מעיתון מסוים במדינת ישראל – משפטי בקהילה הבין-לאומית – חשבתי על ה-ICC, ICJ, אבל גם בבתי המשפט במדינת ישראל – שיפסיקו לגלות סובלנות. אני לא מתערב בעבודתם, אבל שיבינו את הציבור, לגלות פחות סובלנות לאותם אלה שמהווים סיכון לאזרחי ישראל. לכן, החוק שלנו, החוק שאני מציע היום, הוא בעל חשיבות מכרעת כדי להילחם, כן, בטרור, דבר שאנחנו עושים וגיבורינו עושים היום בעזה ובכל מקום נתון. תודה רבה, אדוני היושב-ראש.
זה עידן, אדוני היושב-ראש – תודה על הזכות לענות – כנסת נכבדה, חבריי הנכבדים, של איך אני אגיד? שכתוב היסטוריה בזמן אמת. זה אפרופו ההפגנה של אתמול. כי אני גר בתל אביב, וראיתי תל אביבים זועמים אתמול על המפגינים, כן, זועמים, אני אומר את זה, ואני רואה אותם. למה? חוסמים שם כבישים, ורוב הציבור הישראלי, כולל בתל אביב, הוא יחד עם הלוחמים, יחד עם משפחות החטופים, ורוצה הכרעה במלחמה הזאת.
עכשיו, לגבי החוק שלי, כמובן כמובן שתהיה התנגדות מצד חלק מהאופוזיציה; אני לא מאמין שכל האופוזיציה, קשה לי להאמין. אבל חברת הכנסת ידידתי מרב מיכאלי, לא נעים לי להגיד, את יודעת, אני 20, 30 שנה אחורה – זה לא כזה רחוק, בפרספקטיבה של מרחב וזמן, 30 שנה זה כלום – ואני זוכר שפה, בחסות ערכים, הערך העליון שהוא שלום, בחסות דמיון, בחסות איזו פנטזיה – – –
סליחה, אני לא אחראי פה – לא יכול להתכופף יותר.
עכשיו אתם שומעים? בחסות איזו פנטזיה, בחסות, איך אני אגיד, למכור קשקוש להמונים, השלום הזה. אז זה לא רק העניין של השב"חים שבאים בלי אישור; אנחנו הבאנו לכאן טרוריסטים באישור בחסות פרס נובל לשלום. המתנגדים לחוק שלי זה כאלה שמחאו כפיים כשערפאת קיבל פרס נובל לשלום, אז נו, באמת. עם ישראל באמת לוקח ברצינות את הביקורת הזאת? עם ישראל רוצה ביטחון.
עכשיו לגבי ראש השב"כ – לכל דבר אנחנו נענה. אני הייתי מצפה ממך, מרב, או חברת הכנסת מיכאלי, לבוא ולכאן ולהצטרף אליי, וכנציגה או אחת שנושאת את דגל זכויות האדם ונושאת את הדגל של חירות הפרט, לבוא ולהגיד: רגע אחד, עם כל הכבוד לשירותי ביטחון כלליים, אני תמיד עם איזה פנס רוצה לראות בדיוק מה קורה שם, כי אני מאוד חרדה וחוששת. פה – הפוך. פה – הפוך. פה קורה שראש שב"כ לשעבר מופיע בטלוויזיה, מאיים על ראש ממשלה נבחר, ואת לא מזועזעת מזה. זה לא מזעזע אותך. זה לא מזעזע אותך שבעיתונות הישראלית, לפני עשרה ימים, פרשנות של כתבת בכירה או פרשנית בכירה, באה ומאיימת ואומרת – –
– – שאנשי שב"כ לדורותיהם מחזיקים חומר על ראש ממשלה נבחר. כי בואי אני אגיד לך משהו: היום זה נתניהו, מחר זה את, מוחרתיים זה אדוני היושב-ראש התורן או המכהן.
מוחרתיים, אחרי מוחרתיים, זה יהיה שופט. אלוהים אדירים, במקום שתהיו יחד איתנו ומזועזעים מהדבר הזה כנבחרי ציבור, עולים לכאן. ולמה?
עכשיו, למה זה קורה? למה זה קורה?
הוא עצר אותי. אני יודע שלא נעים לשמוע את האמת, אבל הוא עצר אותי.
מה אמרתי לא נכון? קיבלנו ממך מחיאות כפיים כשערפאת קיבל פרס נובל לשלום? קיבלנו. מה נגיד, בחסות האידיאולוגיה שלך הבאנו לפה מחבלים? מה אמרתי? ראש השב"כ לשעבר עמד עם חמורים? מה אמרתי? שהייה בלתי חוקית של אזרח ערבי שמגדיר עצמו כפלסטיני זה דבר מסוכן או לא? נגמרו הימים האלה שקיבלנו את הפנטזיות האלה, הימים האלה נגמרו, והיום אנחנו מחויבים לביטחונם של אזרחי מדינת ישראל. הפנטזיה נגמרה. הראיה, חברת הכנסת מיכאלי – – –
הראיה – אני לא רוצה להיות אישית, אבל הראיה זה את בעצמך. את עצמך לא ממשיכה, כי את הבנת שמה שיש לך למכור – אין יותר קונים. את בעצמך הבנת שמה שיש לך למכור – אין יותר קונים. מה אני יכול לעשות? לכן החוק שלי – – –
והייתי מצפה – להצטרף אליי, כי כל מה שאמרתי זה לא פרשנות, זה עובדות. כל מה שאמרתי זה לא פנטזיה. כל מה שאמרתי זה לא לזרות חול בעיני הציבור הישראלי. תודה רבה.
1,915 מילים של בועז ביסמוט. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.