קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה רבה, אדוני היו"ר. כנסת נכבדה, צריך להתחיל עם הדבר החשוב ביותר שהמדינה צריכה לעסוק בו עכשיו, והדבר החשוב ביותר זה הצלת החטופים. זה הנושא החשוב ביותר.
זה הנושא החשוב ביותר, להציל את כל 59 החטופים. להביא את החללים לקבורה בישראל זה הדבר החשוב. צריך לזכור ולפתוח כל נאום בדבר הזה.
עכשיו, אם אנחנו לוקחים את גישתכם, קואליציה נכבדה, שבאה ומשווקת שרק כוח יביא את החטופים – הרי כולנו יודעים שזו סיסמה ריקה ומסוכנת, אבל השאלה היא רק, באיזה כוח? איזה כוח אדם בדיוק הוא זה שהולך להביא את החטופים, כשבעצם חוק הגיוס תקוע? יותר נכון, חוק הפטור תקוע, ובעצם אתם לא מגייסים – לא מגייסים את המגזרים השונים שיבואו ויעזרו לאחיהם במלחמה.
אז כן, אנחנו בצומת דרכים. מדינת ישראל צריכה להכריע. מדינת ישראל צריכה לחשוב: האם עכשיו היא מקדמת את ערכי השוויון של חובות וזכויות? האם אנחנו מדינה שתומכת במי שעושה למענה מעל ומעבר, מדינה שדואגת לעתידה באחריות, כזאת שמבינה את החשיבות לא רק בשירות בצבא אלא גם את השילוב בשוק התעסוקה, או האם אנחנו נמשיך להיות מדינת הטיטניק, מדינה שממשיכה לשוט לעבר הקרחון? מדינה הטיטניק שאזרחיה המשוטים רוקדים עיוורים על הסיפון העליון של ספינת הפאר, ולא ערים לפעמוני האזהרה המצלצלים בחוזקה מפני ההתנגשות הצפויה, הבלתי-נמנעת, בקרחון שנמצא ממש לפנינו.
הצורך בשילוב כלל המגזרים בחברה בשוק התעסוקה היה לפני 7 באוקטובר, וברור שהוא גם עכשיו. הצורך האקוטי הוא להבטיח שהחברה לא תקרוס מפאת המגזרים השלמים שלא עובדים ונהנים מההטבות על פי חוק ועל פי הסכמים קואליציוניים שהמדינה מעודדת להשתמטות ובטלה. עכשיו אחרי המלחמה, עם המדיניות המופקרת של הממשלה להאריך את המלחמה כבר 16 חודשים בלי אסטרטגיית סיום ובלי תוכנית סיום, תוך הימנעות מחקיקת חוק גיוס שווה לכולם, שיש בו חובה מוסרית וערכית וצורך ביטחוני אמיתי, בשעה שאתם מוציאים צווי גיוס ל-400,000, 400,000 צווי גיוס, וכשפנינו לקראת עוד שנה של מלחמה, ברור לחלוטין שהמדיניות הממשלתית הזאת לא יכולה להימשך.
חברים, אני לא יודעת, אתם עיוורים גם כלפי המשפחות שלכם. אתם כל הזמן מתגאים בזה שיש לכם ילדים משרתים, אחים משרתים, אתם משרתים, בעלים משרתים. אתם עיוורים גם לצרכים שלכם כמה אטימות אתם מגלים פה, באמת שיא עולם.
ובשעה זו שכל הנטל נופל על אנשי המילואים והמשפחות שלהם, אתם מפנים את העומס גם על חיילי הסדיר. לחיילי הסדיר מקצרים את ההכשרות, שולחים אותם לקרב בלי שהם עושים הכשרות כמו שצריך, מאריכים – או לפחות רוצים להאריך – את תקופת השירות. עכשיו יצאה הודעה של הרמטכ"ל על ביטול יציאות. איזו מלחמה אתם מקיימים מול העם, מול המשרתים, מול הילדים שלנו? דורשים מלחמת נצח, עד אין-סוף, מבקשים מכל העם להמשיך ולהקריב מעצמו, מהבריאות שלו, מהקריירה, מהפרנסה, מהמשפחה. מה יש לכם?
עכשיו, לא רק שאין ודאות לגבי ההמשך, ולא רק שחיילי המילואים והמשרתים כבר לא מאמינים במטרות המלחמה, אלא ברור לחלוטין שכשיש בקואליציה סיעות שדורשות מלחמת נצח, ואפילו, כמו ששמענו במו אוזנינו, מוכנים להקריב חלק מהחטופים בשביל מלחמת הנצח הזו – מה אתם עוד דורשים מהחיילים שלנו? להמשיך ולשרת את המטרות ההזויות שלכם?
אז קצת נתונים: במשך שנה וחצי שירתו אנשי המילואים בממוצע 200 יום. 200 יום שירתו אנשי המילואים. מתוכם כ-100,000 אנשי מילואים הם בעלי משפחות, ויש שם כרבע מיליון ילדים. אז המדינה הזאת, לא זו בלבד שמקשה על החיים, לא זו בלבד ששולחת את המילואימניקים ואת החיילים למלחמת הנצח, היא גם לא עוזרת להם בדברים הקטנים. תסתדרו, אנחנו רואים שאתם גיבורים. אנחנו גאים בכם, אתם גיבורים.
אז עכשיו, מה אנחנו מבקשים? כמו שאתם ביקשתם לאחינו החרדים – סבסוד מעונות היום, מה שהיה כל כך הרבה שנים דבר ברור, דבר נורמלי אצלכם, לסבסד את מעונות היום למי שלומד תורה. ביקשנו שוויון, ביקשנו שעבור אחינו ובנינו המשרתים, משרתי המילואים, מי שמשרת למעלה מ-30 יום – שהמדינה תתכבד ותסבסד עבורו את מעונות היום. אז אומנם לאחרונה הוציא שר העבודה איזה תיקון מסוים, שלכאורה סייע ל-9,000 אנשי מילואים – אני מזכירה לכם, יש 100,000, כן – 9,000 אנשי מילואים ששירתו מעל ל-60 ימים, אבל התיקון הזה הוא כל כך מינורי, וגם יש בתוכו כזה עיוות, שהוא לא עוזר. הוא עוזר לכל כך מעט אנשים. אז אתם כבר עושים משהו, ויוצא לכם עקום. קודם כול, הוא לא כולל את מי ששירת ב-2023 אלא רק 2024. שנית, הוא מתייחס רק למי ששירת מעל 60 ימים, ומי ששירת 58 ימים – מבחינתכם הוא בחוץ, הוא פסול, לא יקבל כסף. בנוסף, החישוב הזה להעלאת הדרגה על בסיס גמלת המילואים פוגע דווקא במשפחות המילואים הצעירות, שהכי צריכות תמיכה.
עוד לא, עוד לא. אני עברתי על מה שהשר פרסם.
אני אומרת לך, תכף תשמע. רביעית, החישוב של ההכנסה על בסיס הכנסות המילואים למעשה מייצר עיוות, כמו שאמרו לנו נשות המילואימניקים, ששלחו מכתב מפורט מאוד לשר וכתבו: כל מה שקורה כאן זה שנהיה כאן עיוות שלוקח בחזרה את כל מה שניתן למי שמחזיקים את משקל ההגנה על כתפיהם עבור כל המדינה. נותנים את הדרגה, ואז לוקחים אותה בדרך אחרת. חלם. נוסף לזה, גם אין מענה למי שהופסקה עבודתו.
אז תגידו לי אתם, במילים אתם חזקים, במעשים קצת פחות. מה שוות המילים מרטיטות הלב של שר האוצר סמוטריץ', שאמר: אתם לפני כולם? אתם עוזבים הכול, את המשפחה והפרנסה, שמים את עצמכם בסוף, ואותנו, את המדינה, במרכז. אנחנו – אמר השר סמוטריץ' – אנחנו שמים אתכם בראש סולם העדיפויות שלנו. מה זה הדיבורים האלה? דיבורי סרק, דיבורים שאין בהם דבר וחצי דבר. לא עשיתם בשביל לתקן.
לא מספיק. תראה את המשפחות שקורסות. מה, הן משקרות? מה, אני באה לייצג את עצמי? אני מייצגת משפחות רבות מאוד שפונות אלינו. אתם יודעים, הן לא בוכות סתם. זה שניתנו כמה כספים – עובדה שזה לא עזר. עובדה שמשפחות צריכות למכור את הדירה, עובדה שמשפחות צריכות לוותר על הרבה מאוד דברים, על חוגים ועל פרנסה, ועל עזרה, ועל השכלה עבור הילדים שלהן. הן צריכות לשלם, הן צריכות להחליט אם לשלם שכר דירה או לקנות דברים אחרים. ברור לכולם שיש פה מחירים למלחמה הזאת. זה שעושים כמה דברים זה לא מספיק. עובדה. אני לא המצאתי את זה, זה מפניות ציבור רבות של נשות מילואימניקים שפונות אלינו.
זה לא עוזר, זה לא עוזר מספיק. אתם לא יכולים להמשיך להפקיר – לא את החיים עכשיו, ולא של אזרחי המדינה, ובעיקר לא את העתיד של הילדים. זה לא הגיוני. זה ציר מחשבה עקום ובלתי מוסרי ובלתי ראוי – בלתי ראוי לעם שאף אחד לא הכריח אותו, הוא קם לבד, בלי הנהגה, בלי מדינה; הוא קם לבד בלי שהייתה לו הנהגה, שזאת, כשהיא כבר התעוררה מההלם, היא נוהגת בדיוק כמו שהיא נהגה ב-6 באוקטובר.
ההצעה הזאת שלפניכם היא מענה מלא למי שמשרת, לפחות עד שיחוקק חוק גיוס לכולם ושירד הנטל מכל המשרתים. אז אני דורשת מכם, תהיו כנים עם עצמכם. יש כאן חברי כנסת מהקואליציה שהגישו בדיוק את אותו חוק כמו שאני הגשתי בכנסת הזאת. אל תהיו צבועים לעצמכם, תהיו אמיצים ותצביעו בעד על הדבר הנכון. זאת האחריות שלכם עכשיו כדי לכפר על חוסר היכולת שלכם, על המצב המזעזע שמדינת ישראל הגיעה אליו. תודה רבה.
בדיוק, אני לא הצלחתי להבין. השר, איפה השר?
חבל שאתה יוצא, השר מלכיאלי. אני הקשבתי בקשב רב, אני לא הבנתי מה אמרת. באמת לא הבנתי. הקשבתי, הקשבתי.
שאלתי למה להתנגד, ניסיתי להסתכל, עשית לי ככה, זאת אומרת גם לך אין תשובה.
חבר הכנסת בוארון, יש לו את אותה הצעת חוק, והוא שייך לקואליציה. למה להתנגד? למה להתנגד? הינה הזמן שלך עכשיו. אפילו עוצמה יהודית מגיעה לכאן, כי הם יודעים שהם צריכים להצביע בעד. זה חוק טוב, זה חוק שעוזר למשפחות של אנשי המילואים. למה להצביע נגד? אני לא מצליחה להבין אתכם.
מה מוביל אתכם בדיוק? הקשבתי לכל מילה.
אתה יודע מה, יותר מזה, יותר מזה – אני יודעת בדיוק למה יש פה בעיה. רק בגלל סמוטריץ', שר האוצר; הוא זה שלא מסכים. אגב, שר העבודה – הוא דווקא רוצה. דיברתי איתו כבר לפני כמה שבועות, והוא אמר לי: את צודקת, באמת צריך לעזור לאנשי המילואים.
– – אתה, חבל שלא עמדת כאן והיית אומר: אני בעד ואני אעזור לך. אתה אפילו לא דוחה את זה – בואי ניתן לך שבוע-שבועיים, נמצא פתרון. לא. אתם מפילים. בוא נוריד את הכאב ראש הזה רגע מהראש, בוא נוריד את זה מסדר-היום. אתם עושים לנו כאב ראש עם כל המציאות הזאת, עם כל הבעיות האלה. תנו לנו להמשיך לעשות פה חקיקה – –
– – אנטי-דמוקרטית ונגד מדינת ישראל. מה זה כל הבעיות האלה של האזרחים – קשה לנו, לאזרחים, להתמודד עם צווי הגיוס, קשה לנו לשלם במכולת, קשה לנו לשלם שכר דירה, קשה לנו. זה רעש עבורכם, מטרד שמפריע לכם בחקיקה.
עם כמה אנשים דיברתי מאחורי המליאה בשבועות האחרונים, וכמה מכם אמרו לי: את צודקת, ואם לא הייתה לנו משמעת קואליציונית, היינו תומכים בחוק הזה – גם בסיעות החרדיות, גם בסיעות האחרות. אבל אתם פחדנים. אז איך יהיה פה שינוי אם אתם מפחדים? כדי שיהיה שינוי, אתם צריכים לצאת מעורכם, אתם צריכים לבוא ולהיות אמיצים, אתם צריכים לבוא ולתקן. במקום זה – עד יעבור זעם. ניתן לאפרת לדבר, ניתן פה לאופוזיציה קצת לצעוק, ואנחנו נמשיך. נמשיך – לא בא לי להגיד, אבל אלה מילים שלכם – נמשיך לעבוד ולעזור למנהיג העליון. זו כל מהותכם פה, חוץ מאלה שבינתיים כבר לא.
אז חברים, אם זה היה חשאי, אין לי ספק שהחוק הזה היה עובר. מי שיש לו אומץ – בוארון, אני מסתכלת עליך – נראה אותך מצביע נגד. נראה אותך. תודה רבה.
1,490 מילים של אפרת רייטן מרום. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.