קישורים לקטעים: מעבר ביניהם בחיצים למעלה ולמטה
תודה. אדוני היושב-ראש, חברי הכנסת, אדוני השר, הסוגיה שלפנינו היא בראש ובראשונה סוגיה של יוקר מחיה. תראו, אדוני השר, אדוני סגן השר, הכאוס שמתחולל כרגע בנמלים במדינת ישראל הוא לא תקלה, הוא מחדל. הוא מחדל שמונע מסחורות חיוניות להיכנס לישראל בזמן; הוא מחדל שהתוצאה שלו היא עליית יוקר המחיה; הוא מחדל שפוגע ביצואנים ובמפעלי התעשייה; והוא מחדל שמהווה עוד עדות לשיתוק שאוחז בממשלת ישראל, שאוזלת ידה מובילה לכך שסחורות תקועות בכניסה למדינת ישראל.
אדוני סגן השר, הנתונים לא משקרים – עשרות אוניות תקועות מחוץ לנמלים, עומדות על עוגן בעיקר עם מטען כללי וצובר יבש שמיועד לתעשייה, לבנייה ולצרכים חיוניים של המשק.
אני רק אזכיר, סגן השר, ש-99.6% מסחר החוץ של מדינת ישראל מגיע דרך הים ומהווה 60% מהתמ"ג. כל יום עיכוב של אונייה עולה למשק הישראלי בין מיליון ל-1.2 מיליון דולר, ובזמן שהמשק הישראלי מדמם בגלל הפקק של האוניות מחוץ לנמל, מה עושה שרת התחבורה? טסה לעוד כנס, עוד ועידה, עוד צילום יח"צ – הכול מעבר לים, כאילו כאן הכול גן עדן.
עכשיו, הבעיה פה היא לא רק אישית; יש פה בעיה מערכתית – ממשלה שמדברת כל היום על משילות, אבל בפועל לא מסוגלת לקבל החלטות פשוטות שיאפשרו לפתוח את הנמלים. יש רציפים חדשים בנמלים – נמל המפרץ, נמל הדרום – שעומדים ריקים ומחכים לאישור ממשלתי לשימוש – אישור שהיה קיים עד לפני שנה, אבל נשלל מסיבות לא ברורות. או שאולי הסיבות כן ברורות, כי הממשלה נרתעת מלהתעמת מול ועדי עובדים, מול קבוצות לחץ ולוביסטים, ומגישה את החשבון הזה ישירות לאזרחי ישראל, שנאנקים תחת יוקר המחיה.
חברי הכנסת, כל עוד ממשלת ישראל לא נותנת את האישור הזה, הנמלים מפוצצים, האוניות ממתינות, והאזרחים הם אלה שמשלמים את המחיר. התאחדות התעשיינים, איגוד לשכות המסחר ולשכות הספנות זועקים, אבל במשרד התחבורה – עסקים כרגיל. לא שומעים את קול הזעקה, אולי בגלל שהוא לא עובר מבעד לחלונות העבים של טרקליני ה-VIP בשדות התעופה. אני רואה את השרה מבקרת בהונגריה, בהודו, בפריז או במרוקו – אני מציע לה ללכת ולבקר דווקא ברציפים הריקים האלה, שלא מופעלים, ולראות את האוניות שממתינות בחוץ.
עכשיו, כשאני אומר שזו לא גזרת גורל אלא נתון להחלטה, זה על סמך ניסיון. בממשלה הקודמת ידע שר האוצר אביגדור ליברמן לאפשר את השימוש ברציפים הללו ולחסל את הפקק שהיה בכניסה לנמלים – כשאנחנו נכנסנו לממשלה, שקיבלנו שוב מאותה חבורה שמרשה לעצמה להתעלם מהמצב במשק הישראלי. המקסימום שמצליחה הממשלה הזאת לעשות בענייני יוקר המחיה הוא לשחרר הודעה לעיתונות. בטח שהיא לא מצליחה לשחרר את המדינה מהפקקים בכניסה לנמלים, כמו שאתם לא מצליחים לשחרר אותנו מהפקקים בכבישים בכניסה לערים. לכן, חברי הכנסת, הצעת החוק שאני מביא היום היא לא רק חיונית, היא דחופה. זה חוק שיקבע שלנמלים יהיה פרק זמן מקסימלי לפריקת האונייה ולא יותר מ-72 שעות המתנה על עוגן. אם היא לא תעמוד, אם הנמלים לא יעמדו בפרק הזמן הזה, הם ישלמו קנס. אם הממשלה לא מסוגלת לקבל את ההחלטות האלה לבד, נקבל אנחנו את ההחלטות בשבילה.
חברי הכנסת, הצעת החוק הזאת היא מבחן לכולכם – גם קואליציה וגם אופוזיציה, כי זאת לא שאלה פוליטית, זאת שאלה פשוטה: האם אתם בעד אזרחי מדינת ישראל, או שאתם בעד הביורוקרטיה והמחדלים של הממשלה? האם אתם רוצים להוריד את יוקר המחיה, או שאתם בסך הכול משרתים של ועד עובדים וקבוצות לחץ? ואני אומר לכם: תתחייב הממשלה – אפשר להוריד את הצעת החוק הזאת. תגידו שאתם חותמים, ששרת התחבורה תגיד: היום אני חותמת על אישור לרציפים האלה להתחיל לפעול – לא נצטרך את הצעת החוק הזאת, כי הפקק הזה פשוט ייעלם מהכניסה לנמלים, הסחורות האלה ישוחררו, ואפשר יהיה קצת להיאבק ביוקר המחיה שמאמיר.
תודה. ראשית, סגן השר מקלב, אני כן, כמובן, מכבד ומעריך את זה שאתה מגיע לכאן כדי לענות. אני חייב לומר שאתה נוהג שלא כמו השרים האחרים, שבדרך כלל שולחים מישהו אחר להקריא את תשובת ענייני משרדם. אז אתה ממלא את תפקידך – אגב, כפי שמצופה ממך למלא את תפקידך, לא מעבר לזה – אבל אני כן אומר שוב: יש שרה. שרת התחבורה, אמרת, מה, היא רוצה שיהיו פקקים? כנראה שהיא רוצה. הרי ישנם רציפים מוכנים שעומדים ריקים, מחכים לחתימה של שרת התחבורה כדי שאפשר יהיה להפעיל אותם – הפעלנו אותם בממשלה הקודמת – ואז יכולים לפרוק יותר אוניות וייעלם הפקק. אבל אנחנו מכירים את כל הלחצים שמופעלים מכל מיני גורמים אינטרסנטיים, שנהנים מהתור הזה שבחוץ. היחידי שסובל זה האזרח הישראלי, כי הרי כשהאונייה עומדת בחוץ זה עולה כסף, ומישהו צריך לשלם את הכסף הזה, והכסף הזה מתגלגל בסוף למחיר של המוצר בקצה. גם אם אנחנו מדברים על חומרי בנייה, גם אם אנחנו מדברים על חומרים אחרים, גם על אספקה של מוצרים – בסוף, אם זה יקר למי שמוביל את המוצר הזה, כי האונייה עומדת בחוץ ואין מי שיפרוק אותה, והימים האלה עולים כסף, הוא מגלגל את המחיר הזה לצרכן. לכן זה מונח לפתחה של שרת התחבורה, לא לפתחן של ועדות ולא לפתחם של דיונים, ולא צריך אלף דיונים. צריך להוריד את הרגולציה, צריך להקל. יש רציפים שבנתה מדינת ישראל בכספי משלם המיסים הישראלי – תאפשרו לפרוק שם סחורה. ריבונו של עולם, על מה אנחנו מדברים פה?
הרי הממשלה אמרה שהיא דוחה את הצעת החוק, והקואליציה תצביע נגדה, ואז הצעת החוק הזו תיעלם בנשייה יחד עם כל הצעות החוק שהקואליציה מפילה, וכאילו הנושא הזה נעלם. אני לא רוצה שהנושא הזה ייעלם, ואני מבקש להעביר את הנושא הזה להצעה לסדר-היום, שתידון בוועדת הכלכלה. הוא יצא לפני רגע – היה פה דוד ביטן, והוא התחייב בפניי שההצעה הזו תבוא בהקדם לוועדת הכלכלה, כדי שיבואו גורמי המקצוע, ושם ייתנו את התשובות. הדבר הזה לא מקובל בעליל.
אני חוזר ואומר, אני לא חושב שצריך חקיקה אם משרד התחבורה יעשה את עבודתו. אז בואו ננצל את הזמן, נתפוס את שרת התחבורה בשעות הספורות שהיא תהיה בארץ בין טיסה לטיסה, שתבוא לוועדה ותסביר את עמדתה למה היא לא חותמה על הרציפים. אני מבקש להעביר את זה להצעה לסדר-היום.
926 מילים של עודד פורר. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.