אדוני היושב-ראש, כבוד השר, חבריי חברי הכנסת, ב-25 בפברואר, בעוד כמה ימים, נמנה שנה להיעדרותה או לחטיפתה של הילדה היימנוט קסאו. היימנוט קסאו – שנה שלמה אף אחד לא יודע איפה היא. תחשבו על זה, ילדה בת תשע – כבר בת עשר. אבא שלה אתמול כתב לי באמהרית בווטסאפ, והוא אומר לי: תשמעי, עוד מעט 25 בפברואר – שנה לחטיפתה של הבת שלו. הוא אומר: מה עלינו לעשות? נצא להפגין? מה עליי לעשות? האם יש לך רעיונות? איך יכול להיות שאף אחד במדינת ישראל לא יודע איפה הילדה נמצאת?
תחשבו על זה, איך אפשר להיות בשקט? תגידו לי, בכמה מקומות ראיתם את התמונה שלה מתנוססת ברחובות או על בניינים, מגדלים? לא. האם ראיתם תמונה שלה בתחנת אוטובוס? לא. מישהו מדבר עליה? אם מדברים – אחרי כמה זמן שאנחנו מדברים פה ואני מעלה, מדברת עליה לפחות פעם בשבועיים, פעם בשבוע. היימנוט קסאו – עדיין לא מצאו אותה.
דרך אגב, באזור צפת – היא כמובן נחטפה במרכז קליטה – באזור צפת, לפחות שמונה אנשים, אף אחד לא יודע לאן נעלמו. תגידו לי, מדינת ישראל זו לא מדינה ענקית, אז איך זה יכול להיות שבאזור מסוים אנשים נעלמים, כאילו בלעה אותם האדמה, ואף אחד לא אכפת לו? אף אחד לא מדבר? זה פשוט לא ייאמן. אני מדגישה עוד פעם, אולי תגידו לי, מה, היא מגזימה, כל פעם אומרת גזענות ואפליה. אני רוצה להגיד לכם, המקרה שלך היימנוט קסאו מראה את פרצופה האמיתי של מדינת ישראל, של החברה כולה. עד היום לא ראיתי מישהו זועק: הילדה הזאת, איפה היא.
להורים שלה אין כסף, אין להם מטה, אין להם כלום. אבל הילדה הזאת, תשמעו, הייתה יכולה להיות ילדה של כל אחד, אחיינית, נכדה של כל אחד. אף אחד לא מדבר עליה. תקשיבו לזה, ילדה בת תשע, נעלמה מהמקום הכי בטוח, נחטפה, האדמה בלעה אותה, והחברה נוהגת כמנהגה. אם היימנוט הייתה בת לקהילה אחרת, לא להורים עולים חדשים, להורים בצבע עור אחר – וגם היא – או מצב כלכלי אחר, איזה מטה היו מקימים. מדינה שלמה הייתה רועדת. היינו רואים בכל פינה במדינת ישראל תמונה של היימנוט קסאו. ערוצי טלוויזיה היו שמים בצד, בפינה, את התמונה שלה. היו סופרים כמה ימים עברו מאז שנחטפה. אבל מה, החברה הישראלית, הפרצוף האמיתי שלה – תמיד ידעתי, אני לא מתפלאת, אבל יותר התגלה: כשמדובר על הילדה הקטנה, אפילו אין רחמים. אין כלום. אני מאוד מצטערת להגיד את זה.
379 מילים של צגה מלקו. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.