מכובדי היושב-ראש, אדוני השר, האמת היא שצריך להסדיר את הסוגיה הזו. באמת, צריך להסדיר את הסוגיה. צעצועים בלא מעט מקרים גרמו לפגיעה פיזית בהרבה מאוד ילדים. יש ילדים שנקטעו להם האצבעות, יש ילדים שנפגעו בעיניים מכל מיני צעצועים שמדמים כלי ירייה ובאמת מסכנים גם קטינים וגם מבוגרים.
אני, אדוני היושב-ראש, הצגתי הצעת חוק בנושא לפני זמן. סורבתי על ידי ועדת השרים לחקיקה, אדוני השר לוין, והטיעון שבגללו סורבתי מגוחך. אומרים לי: משפטית, הצעת החוק של פסל ומתן מתירה אלא אם כן אוסרים, ואילו שלך אוסרת אלא אם כן מתירים. בערבית, ד"ר אחמד, יש פתגם שאומר: (אומר בערבית: לא האוזן הזאת אלא האוזן הזאת.) צריך לחפש את האוזן מזווית בעייתית. אדוני היושב-ראש, גם אתה מכיר את הפתגם בערבית. מה זאת אומרת, השר לוין? שלך אוסרת אלא אם כן מתירים; של פסל ומתן מתירה אלא אם כן אוסרים. שנינו מדברים על אותו דבר.
אם כן, אני אומר, את הצעצועים האלה, שלא צריכים להיות – – –
אני הגשתי את זה וועדת השרים סירבה לי.
יצרתי קשר עם המשרד של שר הכלכלה ואמרו אותו דבר.
הסירוב הוא בגלל הסיבה שאמרתי. אומרים לי: שלך אוסר אלא אם כן מתירים; שלהם מתיר אלא כן אוסרים. ואני אומר שצריך להסדיר את הנושא הזה, וטוב להסדיר אותו. צעצועים שמסכנים ילדים ומבוגרים לא צריכים להיות בידיים של הילדים, וצריך לעשות לזה פתרון.
החוק שלי לא כל כך מעניין, אם החוק שלכם באמת יפתור את הבעיה.
לא.
מה ההבדל? אז שיתיר את מה שהוא חושב שלא מסכן.
הוא עובד יותר? מה הסיבה?
אז תספר לי אחר כך מה הקטע של הישיבה על הגמרא. תודה רבה.
256 מילים של ווליד טאהא. הטקסט מתוך "דברי הכנסת"; קריאות ביניים ודברי היושב־ראש מוצגים במקום שבו קטעו את הנאום, בשוליים. הנוסח המלא בפרוטוקול הרשמי.